הדשא של השכנה: הנבחרת הלוהטת של ירדן
הנבחרת החמה של אסיה, שעד לפני מספר שנים לא נספרה ביבשת, מתקרבת למונדיאל ומתמודדת עם מחלוקות אתניות. בלי לגיונרים בבלגיה וללא קיזוז בליגה, אל תתפלאו אם בברזיל 2014, אנחנו נהיה בבית ונראה במרקאנה את הממלכה השכנה
עוד ב-ynet ספורט:
- נחשו מי מועמד לאיש השנה של "טיים"?
- צפו בניצחון של אשקלון ובשאר תקצירי המחזור האחרון מליגת לוטו
- ומה חדש עם אלירן עטר?
עם 0:2 על סינגפור בעמאן, ירדן (81 בעולם) השלימה ביום שישי עלייה לשלב מוקדמות המונדיאל המכריע באסיה, בפעם הראשונה בהיסטוריה. וזה לא דבר של מה בכך עבורה. הירדנים נכנסו בפעם הראשונה למעגל המוקדמות רק לקראת מונדיאל 1986, ומאז חוו נפילה אחרי נפילה. לקראת מונדיאל 2002, למשל, הם סיימו מתחת לטורקמניסטן, ובמוקדמות 2006 עברו רק בפנדלים את קירגיזסטן לפני ששתי הקוריאות הדיחו אותם בקלות בבית המוקדם.
אבל הכדורגל הירדני הוא כוח עולה, וזה התחיל ברגע שהם פגעו במאמנים הנכונים. אמנם נבחרת ירדן שיחקה את משחקה הבינלאומי הראשון כבר ב-1953, אך רק בשנות השמונים המדינה התחילה לקחת את העניין יותר ברצינות, והנבחרת, כאמור, שאפה לשיפור ונכנסה ליותר טורנירים. למרות שהחל מאותה תקופה ועד היום רק מאמנים זרים עבדו בנבחרת, מברזיל ועד יוגוסלביה, ההתקדמות הייתה איטית ולא רצינית, עד 2002.
באותה שנה ההתאחדות הירדנית פנתה למאמן המצרי האגדי מחמוד אל גוהארי, שלקח עם מצרים את אליפות אפריקה ב-1998 והצליח לאורך שנים באל אהלי וזמאלק. אל גוהארי נענה לאתגר, והכניס דפוסים חדשים של מקצוענות בסגל הירדני. שנתיים מאוחר יותר, אל גוהארי וירדן הגיעו לראשונה לאליפות אסיה, והודחו רק ברבע הגמר בפנדלים על ידי יפן שזכתה בתואר.
עוד כתבות מגזין ב-ynet ספורט:
- דרום קוריאה מציגה: התאבדויות, שחיתויות ומכירות
- רונאלדו - כנראה שזה השחקן המושלם בעולם
- יאיר לפיד נפרד מהמתאגרף האגדי, ג'ו פרייזר
ההצלחה המסחררת הדהימה את הירדנים. הם קפצו למקום ה-37 בעולם, והריחו אוויר פסגות. אבל הבסיס שעמד לרשותו של המצרי לא היה טוב מספיק, ואחרי שהתאוששה מההנגאובר, ירדן נכשלה בהגעה לאליפות אסיה ולמונדיאל, עד שאל גוהארי עזב ב-2007.
ייבוא מעיראק
ניסיון כושל עם נלו וינגאדה הפורטוגלי הביא את ההתאחדות הירדנית ב-2009 לעבור למי שאחראי עד היום - מאמן שמכיר טוב מאוד את היבשת ויודע מה צריך לעשות כדי להצליח. עדנאן חאמד העיראקי שאימן את נבחרת מולדתו בשלוש הזדמנויות שונות, נחשב לאחד מגדולי המאמנים במדינה. כשהוא הגיע, כמו אל גוהארי, הקליק היה מיידי. וכמו אל גוהארי, הוא לקח הקיץ את ירדן לרבע גמר אליפות אסיה, שם הודחה על ידי מרעננת אחרת של היבשת - אוזבקיסטן.
אבל הפעם זה לא ייגמר בעלייה ונפילה מיידית. הצמיחה ההדרגתית בכדורגל הירדני הביאה לגידול דור מוכשר של שחקנים, שתחת חאמד מביא תוצאות. המאמן החליט להתבסס על הסגל שהעפיל למונדיאל הנבחרות הצעירות ב-2007 (עוד דוגמה לשיפור בענף בירדן), וכעת יש לו ביד כמות רצינית של צעירים מוכשרים שמכירים היטב זה את זה ומרימים את הרמה של הנבחרת.
ואלו האייטמים החמים שמחכים לכם ב"בועטת", מדור הרכילות שלנו:
- תכירו את מלכת החן לשעבר ואוהדת שרופה של הפועל ת"א
- כל המי ומי היו בחתונת בתו של אלי טביב
- אנגלית קשה שפה. שחקני מכבי חיפה ישפרו את האינגליש שלהם
מה שמחזיר אותנו למשחקי המוקדמות הנוכחיים. ירדן הגיעה במצב רוח מרומם אחרי ההצלחה היחסית באליפות אסיה בינואר, והוכיחה שהשלב השני הוא כבר לא לרמה שלה - עם 0:9 ביתי על נפאל (רביעייה של חסן עבדל פתאח) ו-1:1 בגומלין חסר החשיבות בחוץ.
ההגרלה בהמשך לא הייתה פשוטה - עיראק של המאמן זיקו, סין שהביאה את חוסה אנטוניו קמאצ'ו, ואיתן סינגפור הקטנה. אבל ירדן של חאמד לא סופרת שמות. אחרי ארבעה מחזורי משחקים היא היחידה ביבשת שעומדת על מאזן מושלם, ארבעה ניצחונות. אחרי הניצחון על סינגפור, אלפים יצאו לרחובות עמאן וחגגו כל הלילה. הירדנים חולי כדורגל, וההצלחה הזו עושה להם טוב.
מריחים העפלה
כאמור, יחד עם יפן ואוזבקיסטן, ירדן כבר הבטיחה את מקומה ברגע האמת - שלב הבתים המכריע, בו 10 העולות יחולקו לשני בתים - כאשר שתי הראשונות מכל בית יעלו למונדיאל, עם אופציה לכרטיס מהפלייאוף למסיימות במקום השלישי. ירדן ככל הנראה תפגוש שם בנוסף נבחרות כמו דרום קוריאה, אוסטרליה, איראן, סעודיה. כוחות אמיתיים ומנוסים ביבשת. אבל יש הרגשה של שינוי אמיתי בנבחרת הזו, ועם הזמן שיש לה להתכונן (המשחקים יחלו ביוני 2012), היא לא תבוא בשביל ההשתתפות.
נקודת התורפה של ירדן היא נקודת התורפה של כל נבחרות דרג הביניים באסיה, שמנסות לסגור פערים עם יפן ואוסטרליה - יציאת השחקנים לחו"ל. הנבחרות המצליחות הן אלה שמקבלות את כל הניסיון האירופי של הנציגים שלהן. ירדן, כמו רבות אחרות ביבשת, מתהדרת בסגל על טהרת הליגה המקומית, וקשה לומר שתצליח כך לאורך זמן.
גם השחקנים הבודדים שמגיעים מליגות זרות באים מכוויית, עיראק וסעודיה, לא זינוק משמעותי לעומת ירדן. השחקן היחיד שמגיע מאירופה הוא החלוץ טאהר
באווב - ירדני ממוצא פלסטיני, שמשפחתו עברה לספרד כשהיה ילד, ושיחק בקבוצות המילואים של ריאל מדריד וברצלונה. כיום הוא משחק בגז מתאן הרומנית, ומביא ניחוח אירופי לנבחרת.
הזווית הפלסטינית
לא סתם הזכרנו את מוצאו של באווב. המחלוקות על רקע אתני בירדן, שבמרכזן הפליטים הפלסטינים, כבר הרימו את ראשן המכוער גם במגרשי הכדורגל עם עימותים אלימים בין מחנות אוהדים של קבוצות המזוהות עם צד זה או אחר. בנבחרת, חאמד לא מבדיל בין שחקן לשחקן. רבים מחברי הסגל מגיעים מאל ווחדאת, הקבוצה המזוהה עם הפלסטינים, וזה כולל את הכוכב עבדל פתאח. כשהקהל חוגג את הצלחת הנבחרת, הוא חוגג את ההצלחה של כולם. והכדורגל הוא זה שמצליח, פה ושם, להביא לנורמליזציה.
לפנייה לכתב/ת 
