אמל מורקוס: מוזיקה ערבית מזהירה

אמל מורקוס היא מן הבולטות והותיקות שבזמרות הערביות הפועלות היום בישראל. אך עצם העובדה שאני נדרש להציג אותה, היא המחשה לנתק הגדול שבין צרכני התרבות היהודים לבין המתרחש בשדה השירה הערבית בארץ. זה משול בערך לצורך של עיתונאי ערבי-ישראלי להציג בפני קוראיו את אחינועם ניני למשל. ובכן, בלית ברירה, הנה מבוא לאמל מורקוס מורקוס היא זמרת פלסטינית-ישראלית מקורית, עצמאית ומחוננת, בעלת קול שמיימי.

 אמל מרקוס שרה. זמרת מחוננת

את הקריירה שלה היא החלה דווקא כשחקנית. היא בוגרת "בית צבי" וזכתה בין השאר בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל תיאטרון חיפה, ב-2003. את תקליטה הראשון ("אמל" - התקווה) היא הוציאה ב-1998. בהמשך יצאו עוד שלושה. מורקוס מרבה להופיע בחו"ל, בפסטיבלים ובקונצרטים משלה, וגם שיתפה לא אחת פעולה עם אמנים בינלאומיים מז'אנרים מוזיקליים שונים ומשונים. בין השאר עם גליקריה היווניה, מרסדס סוסה הדיווה הארגנטינאית, יוצר הרוק האקספרימנטלי הבריטי רוברט וואיאט ואחינועם ניני.

בכלל, ההשוואה בין מורקוס לבין ניני אינה מקרית: שתיהן נעות על הגבול הדק שבין שירה אמנותית גבוהה לפופולרית, שתיהן פוליטיות מאוד, דעתניות מאוד וממעטות להופיע בארץ  - עיקר הפעילות המוזיקלית שלהן היא בחו"ל. מורקוס הנוצריה, נולדה ומתגוררת עד היום בכפר יסיף (שממזרח לעכו), ומעבר להיותה זמרת דומיננטית, היא גם פעילה חברתית דעתנית.

שיווי משקל עדין של זהויות

למעשה כל פעילותה המוזיקלית נמצאת בדיאלוג עם תודעתה הפוליטית והחברתית. ומדובר בשיווי משקל עדין של זהויות, שבחלקן סותרות לכאורה זו לזו: היא פמיניסטית ומבקרת מחמירה של מעמד האישה בחברה הערבית המסורתית, מה שעורר עליה את חמתה של התנועה האסלאמית (כולל עימות מתוקשר ב-2007 על רקע סירובה להיענות לדרישת התנועה לבטל קונצרט במהלך חג הרמדאן). והיא ישראלית מובהקת, שפועלת בצוותא עם אמנים יהודים (וגם אמש שניים מחברי האנסמבל המלווה אותה היו יהודים), אך היא מקפידה על זיהויה כזמרת פלסטינית.

אמל מורקוס על הבמה. טקסט פוליטי(צילום: עמרי בראל)

תודעתה הפוליטית בוקעת גם בנושאי שיריה: קריאה לחירות ("..הם חיפשו בקולו ולא מצאו דבר, פרט לעצמם, כבולים באזיקים" מתוך "שיר לאדמה" של מחמוד דרוויש); געגוע לנופי ילדות; אך גם שירי אהבה רבים ("אני נוסעת, אני יודעת שתהיה עצוב, אך המקומות שלנו כבר לא יפגשו"); על אביה הנערץ (נימר מורקוס, ממנהיגי הותיקים של מק"י וראש מועצת כפר יסיף משך 20 שנה); ועל חדוות השירה ("מדוע אנחנו שרים? אנחנו שרים עבור הנשמה, עבור האדמה, אנחנו שרים לשמש השוקעת, לאמא ולאבא ולפרח הקטן" - מתוך ברע'ני, השיר הנושא של הערב).

מורקוס היא קודם לכל זמרת מבריקה שמשוחחת עם העולם באמצעות קולה הצלול. המנעד הקולי שלה רחב, רך, עמוק ונקי. שירתה מושפעת מהפולקלור הפלסטיני (תקליטה השלישי כולו מבוסס על שירי עם) וכמובן מהמוסיקה הערבית הקלאסית, אך היא שזורה במרכיבי מוזיקה פופלרית ועכשווית. מורקוס מתניידת בין ז'אנרים מוזיקליים שונים - ממוזיקה ערבית מסורתית ועד לפופ מערבי עכשווי. כישוריה הקוליים והמנעד הקולי הרחב שלה, מאפשרים לה את המשחק העשיר הזה.

כאמור עד כה הוציאה מורקוס ארבעה תקליטים: אמל (תקווה, 1998); שואק (געגוע, 2004, עם התזמורת הסימפונית ירושלים); נענע יא נענע - שנולד למעשה במופע של מורקוס בפסטיבל העוד ב-2006; והשנה את תקליטה האחרון: בע'ני (אני שרה). למעשה כל המופע ששמענו אמש מתבסס על התקליט הזה (שאגב, הוקלט כולו באתרי חוץ בכפר יסיף - בגינת ביתה, במרתף, בבאר).

אמל מורקוס. "אני שרה"

המופע הזה מצטיין באקלקטיות מוזיקלית אינטליגנטית מאוד. מצד אחד זוהי מוזיקה

ערבית מודרנית לגמרי. ובכל זאת אתה שומע - לעיתים באופן ברור, לעיתים באופן סמוי - את המקאמים, התבניות המוזיקליות הערביות הקלאסיות. ובכל אלה שזורים גם קטעי מקצב הודי, מלודיות מערביות, על גבול הפופ לרגעים.

רוב השירים הולחנו במיוחד עבורה, רובם בידי נָסִים דָכּוואר, מקצתם בידי מָהרָאן מוֹרֵעב. נָסִים דָכּוואר משמש גם מנהלה המוזיקלי והוא מככב באנסמבל המלווה אותה בנגינה מכמירת לב על הכינור והעוּד. מוֹרעב, נגן הקאנון המצויין, אחראי על רבים מהעיבודים של הערב המעולה הזה.

מורקוס היא זמרת ייחודית, היא פועלת בנתיב עצמאי משלה, וספק אם הרבה זמרים ערביים יכולים היו למלא אולם עם קהל שכזה - רובו אמנם יהודי, אך גם ערבים רבים ישבו באולם הקונצרט אמש. היא הגישה קונצרט עדין וחכם ורגיש ומדויק. ובדין היא זכתה לשפע מחיאות כפיים חמות.