כשהקן לא מתרוקן: איך מוציאים בני 30+ מהבית?
הורים רבים מתמודדים עם ילדים שהם כבר רווקים מבוגרים אבל עדיין גרים בבית ומתעלקים על אבא ואמא: הם מסתגרים בחדר, סוחטים כספים ומשליטים טרור. "זמנים בריאים" ב"ידיעות אחרונות" מדריך כיצד להפסיק את ההתעללות
פאני, אלמנה בת 60 וקצת ממרכז הארץ, מתגוררת בדירת הקרקע הרשומה על שם בעלה המנוח עם בנה היחיד - רווק בן 38 שהשתלט על רוב השטח והותיר לה כוך קטן, נטול חלון, למגורים ולעבודתה כבעלת חוג סריגה.
"רק אישה אמיצה במיוחד תתגבר על הפחד, תיקח את הסיכון ותצלצל בדלת הבית של פאני," מספרת אחת מתלמידותיה. "הצלצול הוא כמו יציאה להרפתקה, אף פעם אי אפשר לצפות את התגובה. פעם יקפוץ עלייך גבר עם מטאטא, פעם ישפכו עלייך דלי עם מי ספונג'ה מסריחים, פעם סתם תחטפי צעקות".
כתבות אחרונות בערוץ הורים ב-ynet:
- בלי לאבד עשתונות: איך להיות הורים רגועים יותר
בנה של פאני (שמה המלא שמור במערכת) נוהג למרר את חייה יום-יום ושעה-שעה. "לפני 15 שנה, כשהוא גמר את הצבא ואת הטיול בחו"ל וחזר הביתה 'באופן זמני,' עד שישכור דירה, הוא לא חייך ולא אמר שלום יפה, וזה לא הדליק אצלי שום נורה אדומה בגלל שגם אבא שלו היה ככה. אנטיפת," מספרת פאני.
"בפעם הראשונה שהבן שלי נבח על לקוחה שצילצלה בפעמון בשלוש בצהריים והעירה אותו מהשינה, לא הערתי לו. אם זה סידור זמני, אז למה לעורר מריבה? התנצלתי בשמו ואמרתי לגברת שהוא עייף מאוד מפני שעבד כל הלילה. שיקרתי. כנראה שזו הייתה השגיאה הראשונה שלי. כיוון שלא העמדתי אותו במקומו, הוא התחיל להתנהג כמו הבוס, מלך הארמון. כשהבן שלי אישר שלקוחה תגיע אלינו אחרי השקיעה, נתתי לו נשיקה על העורף ואמרתי תודה."
יותר מאישה מוכה
לאחר מות בעלה הוגלתה פאני מהמיטה הזוגית לחדרו הקטן של הבן, שהשתלט על חדר השינה של הוריו. בחדר המדרגות הוא תלה שלט גדול המזהיר שאסור לצלצל בשעות המנוחה, שאסור להגיע אחרי שבע בערב ושאסור לבוא בשבת. גם הלקוחות שמגיעות בשעות הרצויות נאלצות לשמוע אותו צועק עליה: "למה את סורגת במקום לבשל לי אוכל"? או "מרוב עיניים את לא רואה את הכתמים שלא ירדו בכביסה."
פאני משלימה עם מר גורלה בהכנעה. "זה הבן שלי, ואני חייבת לקבל אותו כמו שהוא, לטוב ולרע. הרי אני לא יכולה להגיד לו ללכת".
למה לא?
"הוא לא עובד, אז לאן הוא ילך? לרחוב? בימים הטובים אני מנסה להסביר לו שאם הוא לא רוצה לעבור דירה ולחפש עבודה, אז שלפחות יכבד את הלקוחות שלי. אם הן יברחו, אז לשנינו לא יהיה ממה לקנות אוכל. לפעמים הוא אומר לי, 'בסדר, אני אהיה ילד טוב' ולפעמים הוא מתעצבן ומאיים שידווח עליי למס הכנסה".
את אוהבת אותו?
"לא. האהבה שלי אליו עברה, נגמרה. הוא כבר לא ילד רע, הוא איש רע. ולמרות זאת אני מוכנה שיישאר לגור אצלי ושאני אפרנס אותו. כל מה שאני מבקשת זה שיהיה קצת בן אדם."
את נשמעת כמו אישה מוכה.
"אני הרבה יותר. מגבר אפשר להתגרש, מילד - אף פעם לא."
טפילים רווקים
הסיוט שעובר על פאני הוא חלק מתופעה כלל עולמית מדאיגה. לאחרונה דיווח הטלל גרף הבריטי על בני זוג מאיטליה ששכרו עורכי דין בניסיון לסלק מביתם את בנם בן ה-,41 שמסרב לעזוב את הקן מפני שנוח לו ליהנות משירותי החינם.
ההורים פנו למחלקה המשפטית באגודה להגנה על הצרכן הסמוכה לביתם, ועורכי הדין הציבו לבן אולטימטום חד משמעי: או שתמצא דירה ותעבור אליה תוך עשרה ימים, או שנפנה לבית המשפט שיכפה עליך לארוז את החפצים. לפי הנתונים, 59%מהאיטלקים בני ה-30-20 עדיין צמודים לפסטה של אמא. הנתונים כל כך מטרידים, עד ששר בקבינט האיטלקי הציע לאחרונה לחוקק חוק שיכפה התנתקות מההורים על צעירים בני .18
מיליוני הבוגרים שלא זזים מהבית זכו כבר לכינויים מיוחדים במדינות שונות. באיטליה הם נקראים "במבוצ'יוני" (ילדים מגודלים); באנגליה הם מכונים "קיפרס" (ראשי תיבות של – pockets eroding retirment savings kids in parent's "ילדים בכיסי הוריהם שוחקים את חסכונות הפנסיה"); בארצות הברית הם "דור הבומרנג" (בני המעמד הבינוני שבסיום הקולג' חוזרים לגור אצל ממי ודדי); בקנדה מדברים על "הקן הצפוף" (41% מבני ה-29-20 הקנדים גרים עם הוריהם); ואילו ביפן לא טורחים להשתמש בכינוי מכובס אלא קוראים להם פשוט "פרזיל טו שינגורו" – טפילים רווקים.
בעברית מוגדרת התופעה כ"תסמונת הקן הבלתי מתרוקן," והלוקים בה מכונים "התלותיים." פרופ' חיים עומר, ראש המגמה הקלינית בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, החתום על ספרים רבי חשיבות והשפעה כמו "שיקום הסמכות ההורית," ייסד לפני כשנה מרכז לייעוץ ולמחקר בנושא תלות תובענית, ראשון מסוגו בעולם, שאותו מנהל הפסיכולוג דן דולברגר ועובדים בו שלושה פסיכולוגים נוספים – אוהד נחום, דנה מור ויובל נוס.
"אנחנו חלוצים בהצעת תוכנית שיטתית שמסבירה להורים איך להתמודד," מכריז עומר, אב לחמישה וסב לעשרה. "אחרי שעזרתי לילדים ולהורים בגיל ההתבגרות, פנו אליי הורים לילדים בוגרים והתחלתי לחקור את התופעה. בספרות המקצועית מצאתי שממה, ובעקבות כך פיתחנו גישה ממוקדת שכבר הניבה כמה פרסומים בספרות המחקרית. זו לא מחלת נפש, לא ליקוי אישיותי, אלא הפרעה ביחסים בין הורים לילדים, שלפעמים נובעת מההפרעה האישיותית של המתבגר, בעיקר מחרדה.
"מטרת הטיפול היא לא בהכרח הוצאת הילד מהבית - איכות החיים משתפרת ללא היכר גם כשההורים לומדים לעמוד על שלהם, להפחית את אספקת השירותים ולגרום לבייבי בן ה-30 להתחיל לתפקד סוף-סוף."
איך מבדילים בין סתם בחור שתלוי באמא ובאבא לבין פרזיט?
"זה לא עניין של גיל, ולא כל תלות היא שלילית. אם בן ה-25 מתגורר בבית ההורים עד שיוכל לצאת לדרך עצמאית, ובינתיים הוא עובד ולומד ויש לו חברים והוא נכנס ויוצא - זה בסדר. רואים עתיד.
"הבעיה מתחילה כשהילד לא לומד או שהוא 'למדן נצחי,' כשהוא ישן בימים, ובלילות מתעורר לחיים וירטואליים מול המחשב. מדובר בבחורות ובבחורים שלא רק שאינם יוצאים מפתח הבית, גם מפתח חדרם הם ממעטים לצאת. חדרם הוא מבצרם, יחידת דיור שלתוכה הם הכניסו מקרר, ובמקרים רבים הם אף התקינו לו כניסה פרטית כדי להמעיט את הפגישה עם ההורים."
מה קורה כשבכל זאת נפגשים?
"אם וכאשר התלותי יוצא מפתח חדרו ונתקל בגבר ובאישה שהביאו אותו לעולם, ההתנהגות שלו כלפיהם תובענית ותוקפנית, החל מ'איפה האוכל, למה החולצה שלי לא מגוהצת, למה לא אספתם לי את החבילה מהדואר' ועד להאשמות ברורות כמו 'בגללכם אני כלוא בחדר, לא נתתם לי מספיק אהבה בחיים ובגלל זה יצאתי דפוק.'
"זו המלכודת: ההורים חשים חוסר אונים, ייסורי מצפון ואשמה מול התובענות וחוסר התפקוד של הצעיר, שרק יחריפו עם הזמן. ההתנהגות הזו לא תיפסק מעצמה, זה ברור, ובמקרים מסוימים תוביל לניסיונות אובדניים."
כשהילד צועק: "אני אתאבד"
לפי עומר, חשוב להסתער על הבעיה בעודה בחיתוליה, מפני שהשנים שחולפות מקטינות את הסיכוי לחולל מהפך. "להורה בן 50 פלוס עדיין יש יכולת להשתלט על ילד בן 30 פלוס," הוא מסביר. "כשההורה מגיע לגיל 70 פלוס, חל תהליך טבעי של היפוך תפקידים, והוא הופך להיות תלוי בילדו בן ה-50 שתלוי בו, וזו תסבוכת כמעט בלתי פתירה. בגיל הזה אנחנו רואים ילדים בני 50-40 שמנשלים את הוריהם מבתיהם בלי לדאוג להם לחלופה - פשוט מחליפים את המפתחות ומעמידים את החפצים שלהם על המדרכה. ככל שמקדימים להתמודד עם הבעיה, יש יותר תקווה."
יש מכנה משותף בין ההורים שילדיהם הופכים לתלותיים?
"דאגנות מוגזמת לילד וחרדה שהוא יוכל לתפקד בכוחות עצמו. בגיל צעיר זה טבעי שהורים דואגים לילדיהם, אבל יש דאגה הורית פתולוגית, שמתמקדת בחולשותיו של הילד ולא לוקחת בחשבון את כישוריו והישגיו."
בדידות היא גורם סיכון נוסף לתסמונת הקן הלא מתרוקן. "כאשר ההורים מבודדים מבחינה חברתית ומנהלים את חייהם ללא תמיכה מהסביבה, הם הופכים לקורבנות קלים לסחיטה," מאפיין דולברגר. "הילד צועק, 'אם לא תיתנו לי 10,000 שקל בחודש, לא תראו אותי לעולם, אני אתמוטט, אני אתאבד,' הוא משתולל, שובר חפצים, וההורים – מתוך אהבה, פחד או שניהם – לא מזעיקים משטרה או אדם אחר לעזרה. ככל שהמשפחה יותר מבודדת, גדל הסיכוי לאלימות, ולכן אחד הצעדים הראשונים בטיפול הוא פתיחת הדלת והכנסת דמויות נוספות המהוות רשת תמיכה."
עומר מוסיף שהתופעה המכונה "גוננות יתר" היא על-עדתית, "אבל קיימת פחות בשכבות החלשות, מפני שבהן יש פחות עודפים ושומנים שמאפשרים אחזקה שוטפת של הילד. היא מוגדרת כתופעה של המעמד הבינוני ומעלה. ככל שהמצב הכלכלי עולה, גדלה כמות המשאבים שמוזרמת לילד.
"טיפלנו בהורים שמדי חודש רשמו צ'ק של 12 אלף שקל לילד שגר בביתם כדי לכסות את הוצאותיו ולאפשר לו רווחה והנאה. לא מעט מהמשפחות מגיעות אלינו במצב של התרוששות, כשהמשאבים התרוקנו בעקבות מימון ילדים תובעניים שממשיכים לדרוש."
מי מתעלק יותר, בנים או בנות?
"על פי המדגם שלנו, 75 אחוז מהילדים התלותיים הם בנים, ואין לכך הסבר חד-משמעי. אולי זה מפני שבנים נוטים יותר להתמכר לטכנולוגיה, ואולי מפני שלבנים יותר קל להשליט טרור ולשעבד את ההורים."
פתק מתחת לדלת
המרכז של עומר נחשב לתחנה הסופית עבור הורים שניסו כבר את כל הטיפולים הפרטניים והמשפחתיים. "אי-אפשר להכריח את הילדים הבוגרים האלה לשתף פעולה עם הטיפול," הוא אומר. "במקרים רבים הם מסכימים לבוא לפגישה הראשונה ויושבים בצד בלי לפצות את הפה כדי להיחשב לבלתי כשירים לשינוי. נוח להם להישאר במצבם.
"הם חוששים מהתמודדות עם העולם החיצון, הם מכורים לאספקת השירותים ההורית ולמה שירעו להם את התנאים? הורים רבים אומרים לי, 'הילד צריך לרצות', ואני מעמיד אותם על טעותם. עלולות לחלוף שנים רבות עד שהילד יתפכח וירצה לצאת מהמבוי הסתום שאליו נקלע. לכן חשוב שההורים ירצו לשנות את המצב."
מקרה ממוצע דורש עשר עד עשרים פגישות טיפוליות, שבמהלכן ההורים עוברים מפאסיביות לאקטיביות. "בשלב הראשון עלינו להביא למודעות שלהם את הבשורה שקיימות דרכים לפעולה חוץ מהמתנה עד שהילד 'יתרפא' או עד שטיפול פסיכולוגי שלו יניב פרי," מסביר דולברגר. "משום שכל יום שחולף מנציח את המצב והטרגדיה של הבוגר מחריפה, אנחנו אומרים להורים, 'אתם התקווה לשינוי'".
בצעד השני, המכונה "ההכרזה," ההורים מודיעים לבוגר שמעתה ואילך הם מפסיקים את אספקת השירותים ומסרבים לתפקד כמרבד לרגליו. "ראינו הורים שנסעו למסעדה סינית באמצע הלילה, כי הילד החמוד שלהם סירב לאכול את מה שאמא בישלה," מספר עומר. "ראינו הורים שבמשך חצי שנה לא ראו את בנם מפני שהיה להם קוד: הם דופקים על הדלת, מניחים את המגש והוא, בצד השני, סופר עד עשר ורק אז פותח ולוקח את הארוחה.
"ההכרזה יכולה להתבצע בעל-פה, ובמקרים שבהם הילד נעל את החדר, ההורים דוחפים את ההודעה הכתובה מתחת לדלת ומודיעים לבן שחסל סדר מנעולים. אנחנו מנסחים יחד עם ההורים את ההפסקה ההדרגתית, למשל, לא לנתק את האינטרנט לחלוטין מהיום למחר, אבל להודיע שממחר הוא ינותק מחצות הלילה עד 8 בבוקר."
תגובתו של הילד להכרזה אינה קלה. "הוא עלול לכעוס ולהשתולל ולאיים בהתאבדות ומה לא," אומר עומר, "אבל בפרק הזמן שעבר מאז הפגישה הראשונה ועד להכרזה, הוריו יצאו מהבדידות והוקפו ברשת הגנה: קרובי משפחה, שכנים או חברים לעבודה. כל האקולוגיה המשפחתית משתנה ברגע שההורים – שאי-אפשר שלא לרחם עליהם, הם באמת מסכנים ומתביישים – משתפים ומבקשים עזרה. הם מודיעים למתבגר שבכל התפרצות הם יצלצלו לתמיכה, והכניסה של התומכים מפחיתה את האלימות כמו במטה קסם, כי האלימות יכולה לפרוח כל עוד היא נשמרת בסודי-סודות. ברגע שגורמים מהעולם החיצון נכנסים לתמונה, היא מתגמדת.
"מי ששורד איתנו את התהליך ולא נשבר, מצליח לשנות את התנהגות הילד התלותי. לא בכל המקרים חייבים להוציא את הילד מהבית ולהעביר אותו לדיור עצמאי. במחצית מהמקרים שבהם טיפלנו יצרנו מציאות חדשה בכך שרמת השירותים פחתה, חלה ירידה בהסלמה, עלייה בתפקוד מבחינת לימודים ועבודה ושיפור באקלים המשפחתי".
עומר כבר טיפל ביותר ממאה משפחות מאז נוסד המרכז. הוא רואה מדי חודש את העלייה במספר הפונים, וכבר הביא ארצה 42 פסיכולוגים מאירופה כדי להכשיר אותם לטיפול בשיטה החדשנית. "עד כה לא היה אף מקרה שדרש עירוב של פסיכיאטר," הוא מעדכן, "ולמרות ששוחחתי עם עשרות הורים שדיווחו כי ילדיהם מאיימים בהתאבדות, לא היה שום ניסיון אובדני. מה זה אומר? שאסור לפחד מההכרזה ושחבל לחכות למחר. עדיף להתחיל אתמול".
3 כללים להתמודדות עם מתבגרים תלותיים
.1 הכו בברזל כשהוא קר, מייעץ פרופ' עומר. כשהילד עושה פרובוקציה, אל תענו או שתגידו פשוט "אנחנו צריכים לחשוב על זה." מסרו את תגובתכם למחרת.
.2 אם יש לכם עצה טובה וחשובה חפשו מי שייתן לו אותה. עצה מפיכם לילדכם תידחה , בשלב הזה ב"לא, תודה".
.3 אתם לא צריכים לנצח בכל עימות עם הילד, אתם חייבים להתמיד בדרך שלכם. ההתמדה נותנת תמורה.
לפנייה לכתב/ת 
