כנגד כל האתגרים

בוקר ה-09/06/1999 היה לכאורה בוקר רגיל. כך חשבתי כשיצאתי מהבית ונכנסתי לאוטו, בדרכי לעבודה. דקות ספורות לאחר מכן הבנתי ששום דבר כבר לא יהיה רגיל... תאונת דרכים. אני בבית החולים, בין חלום למציאות, יש לי נזק ברגל שמאל, חדר CT, קשה לי לנשום, שלווה עילאית, שקט מבורך והקלה.

התעוררתי מחובר למכשירים ומוקף ברופאים. הסבירו לי שליבי פסק לפעום בשל דימום פנימי והייתי במצב של מוות קליני. נאלצו לפתוח את בטני בצורה אגרסיבית מה שמסביר את הצלקת הגדולה שאראה כשאתאושש, "אה, וכנראה שריסקת את האגן והקרסול השמאלי בצורה קשה, אבל נדבר על זה אח"כ", אמרו לי.

אם לא די בכך - חיידק טורף דבק בי. החלה סדרה של כשמונה ניתוחים נוספים בהם הרופאים נלחמים בחיידק על-ידי אנטיביוטיקה וקיצוץ חלקים מהרגל והאגן. מעבירים אותי לשיקום בבית לווינשטיין. הלם.

לאחר כשלושה שבועות בבית לווינשטיין, התעוררתי בוקר אחד מכאבים עזים. אינסטינקטיבית בדקתי חום ברגל ובראש. היה לי ברור - הוא חזר, והוא רעב, החיידק. הוחזרתי במהירות לבית החולים לניתוחים נוספים ולחדשות שהחיידק כבר הסתגל לאנטיביוטיקה החזקה ביותר שהייתה ידועה בזמנו.

שהות נוספת בבית החולים ושוב לבית לווינשטיין.  באחד הערבים הגיע אלי נציג של עמותת "אתגרים" - עמותה חינוכית שיקומית שהכלי בו היא משתמשת הוא הספורט האתגרי, היא הוקמה בהתנדבות לפני למעלה מ-16 שנים ומפעילה למעלה מ-5,000 ילדים ובני נוער ממסגרות החינוך המיוחד וכ-500 בוגרים בכל הארץ.

האיש הציג בפניי את פעילויות העמותה למען נכים: חוגי סקי, שייט, טיולים, טיפוס ואופניים. הוא הסביר שמדובר באופני-יד, אופניים שהפידול בהם נעשה בידיים והם בעלי שלושה גלגלים לייצוב. נדלקתי. החלטתי שאני צריך לנסות. סיימתי את השיקום ונסעתי לרכב בפארק, היה נחמד...לא, היה כיף.

הרגשתי טוב מאד ונהנתי מהרכיבה, מהרוח, מהיכולת. בחיפוש אינטרנט מצאתי שתי עובדות מהעולם על אופני יד: האחת הם לא תמיד יקרים כל כך כמו בארץ, והשניה, מתקיימת תחרות אופני יד במרתון ניו יורק, 42 ק"מ. "אפשרי" חשבתי, אז חשבתי.

"אני מרגיש חזק, מהיר, מוכן". נתי גרוברג והאופניים

שוב התעוררתי בחדר התאוששות כשרופא שליד מיטתי אומר לי בשקט "תזיז את האצבעות ברגל, תזיז אותן עכשיו", אני עונה לו שאני מזיז והוא בשלו "נו תזיז, תנסה שוב", "טוב תנוח", אני שומע אותו ונרדם. "מה קורה" אני שואל? אשתי והורי בפנים נפולות אומרים "שום דבר, הכל יהיה בסדר", אשתי מודיעה לי שמעבירים אותי לטיפול נמרץ, מה? למה? "כי החיידק הגיע אל הלב". אה, אם כך הכל בסדר, כבר חששתי...

התכנית להגשמת החלום

עברתי עוד מספר ניתוחים, 13 סה"כ, אחריהם נשלחתי לשיקומים בתל השומר, שם  יש שיקום יומי שהוא נוח יותר, בין ניתוח לניתוח התבשרתי שאאלץ ללכת עם קביים ולבסוף להשתמש בכסא גלגלים. בכל הזמן הארוך הזה, לא ויתרתי על האופנים, המשפחה נרתמה לעזור ורכשתי אופני יד. כעת הייתי עסוק בבניית התכנית להגשמת החלום - לסיים את מרתון ניו-יורק. לא לנצח, לא להוביל, רק לסיים את 42 הק"מ האלו.

שנתיים מאוחר יותר. אני שוקל כ-95 ק"ג. מביט על עצמי במראה ויודע שזהו, די. אני חייב לעשות משהו עם עצמי.   האופניים. אני מציג למי שהיה אז רכז האופניים באתגרים ומאמן הנבחרת הישראלית, את תוכניותיי לסיים את מרתון ניו-יורק הקרוב. שלושה חודשים מאוחר יותר באליפות הארץ, כבר זכיתי במקום השני.

המאמן המליץ לי לנסוע לצ'כיה לתחרות. ארזתי את האופניים ונסענו, אשתי ואני לתחרות בלוני, צ'כיה. אני בדרכי לנקודת הזינוק, מדובר במירוץ שהיה אז מוגדר כאליפות אירופה, אני מזנק ונותן הכל. אומר לעצמי "יאללה תן, תן, תן, מקסימום תצליח", אני מסיים את המרוץ מדורג במקום השישי, בעשירייה הראשונה, יש! באים לברך אותי ספורטאים שעדיין אינני מכיר.

אני חוזר לארץ מאושר עד השמיים. אני בדרך הנכונה להצליח ולסיים את מרתון ניו יורק. למאמן שלי יש תוכניות אחרות, הוא אומר לי "אתה בסגל הפראולימפי המיועד לאולימפיאדת בייג'ין 2008".

שוב הלם... רגע, אז אתה חושב שאני יכול לסיים את מרתון ניו-יורק? מהר מאד אני מדורג ראשון בארץ. נלחם. מצליח להוריד עוד משקל. מתקדם לאורך התחרויות באירופה. עוד שיא מגיע - שוב בלוני שבצ'כיה, כחודש לפני היציאה לאולימפיאדה אני מסיים שלישי באליפות אירופה. אני מרגיש חזק, מהיר, מוכן.

כשבועיים לפני מועד התחרות האולימפית אני נוחת בבייג'ין.  אני מחוייב לתחרות. אני כאן למטרה מסוימת. למחרת בבוקר אני עולה על האופניים ורוכב על מסלול התחרות, המסלול מורכב מעלייה ארוכה ובסיומו ירידה מטורפת וסיבובים משוגעים. מסלול טכני שאי אפשר להגדיר כקשה אבל בהחלט דורש מחשבה, תכנון קפדני וטקטיקה.

טקס הפתיחה היה מרשים. אין לי יכולת לתאר את ההרגשה שלי כספורטאי להכנס בשער האצטדיון שמלא בקהל מריע ואנו, ספורטאי הנבחרת מניפים דגלי ישראל בגאווה, חוויה שנחרטה בזכרוני לעולמי עד. יום לפני התחרות. אשתי במטוס בדרכה אליי. אני מנסה לבדוק עד כמה אני יכול לקצץ זמנים במסלול. אימון אחרון הוא לא אימון מאמץ. שומרים כח. האימון האחרון נועד לחדד, לראות אם אפשר לקצר זמן בירידה, בסיבוב, בפנייה.

אני מסתכל על השעון. יופי, אשתי עוד מעט נוחתת ויש לי כחמש דקות לבדוק את הירידה המטורפת שבסיומה פניה חדה וקו הסיום, אני מסובב את האופניים, אני מעורפל. העיניים כבדות. מנסה להתעורר, אין זמן. יש תחרות. "נפגעת קשה, אין לך שום תחרות". שוב נרדם.

אני מצליח לפתוח את העיניים אך קשה לי לנשום. לא מסוגל להזיז את יד ימין. מישהו מזפזפ בטלויזיה ואני רואה תחרות של אופני יד. האסימון לא נופל. הוא מתגלגל לאיטו, אשתי עומדת לצידי. אני לא מסוגל להסתכל לה בעיניים, עשיתי לה את זה שוב, אני כל כך  כועס על עצמי. לא מאוכזב, לא מרגיש פספוס, רק זועם על עצמי. מה אני מעולל למשפחה שלי? פעם אחר פעם.

זעזוע מוח (הקסדה נשברה לגמרי), כתף וארבע צלעות שבורות. חמישה ימים שהיתי בבית החולים בסין. אני בארץ. משתקם בביתי. תמונה אחת ברורה מאותם ימים נחרטה בזכרוני: אשתי נכנסת לביתנו אוחזת שקית מחנות אופניים שמוכרת לי, מגישה לי אותה ואומרת בפשטות "תתחדש".

פותח את השקית, הלב מרגיש כאילו אני בתחרות, זעה קרה עוטפת אותי, היא קנתה לי קסדה. אני שותק. לא רוצה שתתאכזב. לא רוצה לרכב ולאכזב. הנשימה נעשית כבדה. זהו. הספיק לי. אני יכול לפרוש ואף אחד לא יגיד כלום. כולם יבינו, יעריכו את מה שעשיתי עד כה. יש נקודות מוצא כאלו בחיים, בהן הכי קל לוותר. להרים ידיים.

כאבי תופת מהשברים וחיוך גדול

אבל אני... אני קצת משוגע. לקחתי את הקסדה, הרכבתי את האופניים ואמרתי לה בואי. נצא לרכיבה קלה. אחרי 20 דקות בלבד, עם כאבי תופת מהשברים הלא מאוחים עדיין ועם חיוך גדול, חזרתי להתאמן. בקצב איטי. 2009 - עונה מלאת חששות. רוצה להישאר בנבחרת הפרא-אולימפית, עליי לסיים בשמינייה הראשונה, מסיים בשמינייה הראשונה באליפות עולם של אותה שנה.

אוסטריה. התחרות המסכמת שלי לפני אליפות העולם. שלושה תחרויות בשלושה ימים. האחרונה כללה טיפוס של 1,400 מטר (כמו החרמון) בזינוק מרוכז של כל הרוכבים יחד. מיד לאחר הזינוק התמקמתי עם החברה הקטועים, מהקטגוריה שלי. אני לא נותן להם לברוח. כחמישה ק"מ מקו הסיום נותן פוש חזק, רואה ירידה קלה לפני, המשך העלייה, אני מאיץ כמו שאף פעם לא האצתי וכבר רואה את הגלגל הקדמי שלי עוקף את המתחרה שהיה במקום השני. ללא שום התראה מחליק לי הגלגל הקידמי. אני מאבד שליטה. שיטטטטט!!!

שוב השקט והשלווה. שבר קל ברגל. לא אוכל להגיע לאליפות העולם שקובעת מי נוסע ללונדון 2012 ומי לא. שיקום מהיר. החלטה. לא פורש. חוזר. 2011 - הרבה תחרויות: מקום רביעי בצרפת, פעמיים מקום ראשון בספרד ופעמיים מקום ראשון באיטליה. אני טוב.

במקביל לאימונים לקראת האולימפיאדה, חשוב לי להמשיך ולרכב עם ילדי עמותת אתגרים,

ההזדמנות והחופש שהילדים ואני חשים מהפעילות באתגרים לא ניתנת לאף השוואה. הילדים איתם אני נפגש שמחים לראות אותי כאדם בוגר, בעל ניסיון ועדיין נהנה לרכב בדיוק כמותם. אני שומע מהם לא פעם שהם "רוצים להיות כמוני", ואני תמיד מסביר שקודם כל מדובר בהנאה ורק אח"כ בהישגים, מטרות והדרך להשיג אותם.

הזדמנות מצוינת להצטרף ולחוות קצת מהתחושות שתיארתי תתאפשר בשבת הקרובה במסע האופנים "גלגלים של תקווה".

מדובר מסע אופניים מסורתי גדול ומרגש, בו רוכבים יחד באותה הדרך חובבים ומקצועיים, קבוצות רכיבה ומשפחות עם ילדים לצד רוכבים נכים במטרה משותפת - לגייס כספים לקידום פעילות עמותת "אתגרים" למען ילדים ובני נוער בעלי מוגבלויות וצרכים מיוחדים, באזור הנגב והדרום.

נתי גרוברג (42) נשוי ואב לשלושה, מתגורר עם משפחתו בכפר בן נון, עובד במרכז סליקה בנקאי. בימים אלו עסוק בהכנות לאולימפיאדת לונדון 2012.  

• "גלגלים של תקווה" מסע האופניים השנתי של עמותת אתגרים בדרום יתקיים בשבת ה-10 בדצמבר באזור בית קמה בשיתוף עם מועצה אזורית בני שמעון ועמותת התיירות "שדות שקמה בשור".
  

• המסע יכלול מסלול ארוך לרוכבים מנוסים - 30 ק"מ –שיוזנק בשעה 08:30 בבוקר, ומסלול קל למשפחות ולילדים למרחק  11 ק"מ - שיוזנק ב-09:30 בבוקר. נקודת הזינוק לשני המסלולים היא בצמוד לבית קמה.
• בתום המסע יתקיים הפנינג ססגוני לכל המשתתפים ומשפחותיהם. מחיר השתתפות במסע האופניים- 80 שקלים לאדם, 240 שקלים למשפחה (הורים + 2 ילדים) בהרשמה מוקדמת.
• לפרטים, הרשמה ותרומות התקשרו - 03-5685207, שלחו מייל ל- ornawinkler@etgarim.org, או הכנסו לאתר  .