"קמפו סנטו" של זבאלד: יוצר בעל שתי ישויות

ההצלחה היחסית של זבאלד כאן היא אחד הדברים הכי אופטימיים שקרו. למעשה, אפשר לראות בה סוג של סיפור אגדה. היא מוכיחה שלספרות איכותית, בלתי מסחרית בעליל, לא קלה לקריאה, עדיין יש מקום ועדיין כדאי להתעקש עליה. כי זבאלד, במובן מסוים, לא מספר שום סיפור גדול. הוא לא מנסה לרגש לרגע. אפשר לומר שהספרות שלו היא צורה מסוימת של חתרנות, שלא נענית כמעט לאף מודלים ספרותיים "תקניים", אם כי דווקא רוחו ונפשו נקיות מאותה חתרנות - הן מגיחות ממקום של אמצע, מסוג של אליטיזם.

ספרו של זבאלד. רגישות מדהימה לפרטים

אבל דווקא דרכו הייחודית גורמת לזה שהוא בעצם מספר המון סיפורים, גדולים וקטנים, שהם כמו פאזל שהולך ונבנה - אבל לעולם לא יהיה לו סוף. הוא מתפשט כמו היקום. "קמפו סנטו" ראה אור לאחר מותו של זבאלד, והוא בעצם מקבץ מסות על סופרים אהובים כמו פרץ קפקא, ולדימיר נבוקוב וגינתר גראס, וגם כמה רשימות מסע על האי קורסיקה בו נולד נפוליאון בונפרטה. למי שנשבו בקסמו הפרוזאי של זבאלד מובטחים כמה קטעים קצרים בראשית הספר שהם בהחלט זבאלד במיטבו.

הקסם שבהן לא נובע רק מצורת ההגשה הפואטית הזבאלדית הייחודית, שמציגה "אני דובר" בעל רגישות מדהימה לפרטים, ובעיקר מן סקרנות רנסנסית חסרת גבולות. אלא כמובן מפואטיקה שהיא פשטות הרמונית חמקמקה: לכאורה היא בנויה ממילים ומשפטים טריוויאליים, יום-יומיים, אך משהו בחיבור שלהן, בקצב המיוחד, בזרימה, פשוט מעניק לה כוח ממגנט. זה כמו להיות בתוך ציור או רישום, שמתחיל בקווים מסוימים, ולאט לאט מתווספות עוד שכבות צבע, עד שהכל נהפך לציור ססגוני, רב השראה ולעיתים מעורר פלצות.

ההיסטוריה של המתים

אצל זבאלד תמיד יש תחושה דומיננטית שמלווה את הטקסט מראשיתו, והיא לא מרפה לרגע, כי הכל טומן בחובו את אותה פליאה מתמדת של "האני הדובר" נוכח העולם ותופעותיו, ושליטה מאלפת בכל הנוגע להיסטוריה ולאמנות האירופיים, המזכירים פליאה והתרגשות של ילדים. "האני הדובר" מגיע לכל מיני תחנות פיזיות על פני יבשת אירופה הרב שכבתית - שכבה אחת שלה תמיד נדמית כמדממת, ואילו שכבה נוספת טומנת בחובה יופי אין קץ.

לכאורה לא תמיד מטרותיו ברורות ומוצהרות, אך תמיד משהו מושך אותו לעומק, שואב אותו לתכנים, ואם היו לו אי-אילו מטרות, הן פתאום נזנחות והוא נכבש כליל במראות, בניתוחים, באנציקלופדיה השוקקת הקודחת בירכתי מוחו. כך כל טקסט של זבאלד מותיר תחושה כאילו יצאת מהרצאה מאלפת עד כדי כך שאינך יכול לדבר. רגעים כאלו יש בשפע בעיקר בטקסטים על קורסיקה, במיוחד זה שעל שמו קרוי הספר: "קמפו סנטו". הוא טומן בחובו את אותן עוצמות, אך מתווספות להן גם תובנות מצמררות.

עיקר נושאו הוא ההיסטוריה של המתים; מה עשו איתן לאורך המאות, ומה עושים איתם כיום. זבאלד מושך את הקורא בטקסט הזה בצורה מבריקה וערמומית. זה מתחיל כמו עוד טיול שגרתי, בו מקום מסוים מצית בן זיכרונות, תחושות נוף רב מימדיות ומפלים הרמוניים של ידע אנקדוטלי, ואז, בסוף, מוגשת לה התובנה העירומה, הפוצעת, המנקרת, שהיא אגרוף חזק בבטן בכל הנוגע לדפוסי החיים שלנו בתחילת המאה ה-21.

המסות הספרותיות שלו לטעמי פחות סוחפות מקטעי הפרוזה שלו. יש תחושה כי דווקא

בהן הוא חש מחויב יותר להלך רוח אקדמי, ופחות מרשה לעצמו להשתחרר, להיסחף, ולהכניס את עצמו ואת הפואטיקה שלו. הוא נותר נאמן לסופרים עליהם הוא כותב מתוך תחושה, כנראה מוצדקת, של כבוד. זה אולי משרת יותר את התמות שלו. יחד עם זאת, ראויה בהחלט לציון דווקא המסה על המשורר ארנסט הרבק, שלא מוכר יחסית לקורא העברי.

דומה ששם, למרות הנוסח המסאי המעט יבשושי, זבאלד שוב מצליח לעורר בקורא את אותה סקרנות אדירה. אך, כאמור, אולי הדבר נובע מעצם הגילוי והחשיפה של החדש. בניתוחיו את גינתר גראס, לדוגמה, אין כמעט מן החדש, הוא אמנם מפגין בקיאות אדירה בעולמו ובכתביו, אך לא מצליח להביא ולהפיח עומקים חדשים ביצירתו.

בקטעים הללו הוא פשוט מבקר ספרותי חריף וידען, אבל זבאלד הסופר נשאר מאחור, ובעיקר נשאר בתחומי העולם הספרותי אותו הוא הציב. הסופרים אותם הוא מנתח משום מה לא גורמים לו לפרוש כנפיים ולעוף יותר מדי רחוק כפי שהוא עושה בקטעי הפרוזה שלו. דומה כי הוא שומר על שתי ישויות: הסופר והמבקר, והן כמעט ואינן מתערבבות.

"קמפו סנטו", מאת ו.ג זבאלד. תרגום: טלי קונס, כתר, 228 עמ'.