המציגה אינה מעושרת: בין הריאליטי ל"מעושרות"
מקרה ענבר שנהב, המוצגת ב"מעושרות" כבת האלפיון העליון, ולא כל כך בטוח שאכן זה המצב, מעלה את השאלה: היכן עובר הגבול בין המציאות לריאליטי? אריאנה מלמד תוהה האם לא כולנו בסופו של דבר נברנים חביבים של ההפקה, ולא יותר
למינגים הם נברנים קטנים וחביבים החיים בחוג הארקטי. כשנגמר להם האוכל, הם נוהגים לנדוד בחבורות גדולות למרחקים ארוכים, ואף חוצים נהרות גועשים ושברי-קרח בדרכם למזון. רבים מהם מתים בעת הנדידה, וכבר לפני 500 שנה בערך, היו חוקרי טבע שסברו כי הלמינגים בעצם קופצים אל מותם במים סוערים - ומתאבדים. נותר רק לברר מדוע.
השטות הגמורה הזאת הוצגה כעובדה בסרט הדוקומנטרי "White Wilderness"', זוכה האוסקר התיעודי לשנת 1958. בקריינות לא אמרו במפורש שהלמינגים אכן מתאבדים, אבל כיוון שתמונה אחת שווה אלף מלים, הראו כיצד הם עושים זאת.
לא רבים ידעו אז, כי הלמינגים שצולמו בסרט כלל לא שייכים לסוג הנודד, ובכלל צולמו בקנדה ולא באלסקה, ובכלל לא קפצו אל מותם אלא הוקפצו לגן עדן מרמפה מסתובבת בצורת צלחת פטיפון. לימים, נדרש סרט תיעודי אחר, של הטלוויזיה הקנדית, שחקר את נפלאות ההפקה התיעודית-כביכול וחשף את מגוון חצאי האמת, מצגי השווא, השקרים הפשוטים והעבודה בעיניים שהגיעו אל המסך כ"נפלאות הטבע, לא נגענו".
תמיד אפשר למכור לוקשים
במעבר החד שאני צריכה לבצע כאן מנברנים מתים ל"מעושרות", הרשו לי לומר שמכלול יצירתה התיעודית של אורנה בן-דור הוא גוף עבודות מרשים בהיקפו ובעומקו, במגוון התכנים שלו ובהתייחסות עקבית אל הצופה כאדם בר-מוח שאין מנסים למכור לו לוקשים מפני שתמיד אפשר למכור כאלה.
עובדה, אפשר: אפילו "פנורמה" הבריטית, תוכנית תעודה מהוללת, עשתה זאת פעם, עם איטריות של ממש: ב-1 באפריל 1957 שידרה כתבה על קציר הספגטי בשוויצריה, בה נראו בני משפחה אחת עולצת קוטפים איטריות ממה שהוצג כ"עץ הספגטי".
הקריין הבכיר שגוייס למשימה היה מוכר לקהל כאיש רציני, ולמחרת התקשרו מאות צופים ל-BBC וביקשו לדעת כיצד יוכלו לגדל עץ כזה בגינותיהם. אוכל איטלקי לא היה מוכר בימים ההם בבריטניה, והאגדה מספרת כי הטלפניות ענו לשואלים ש"יש להצטייד בקופסת שימורים מלאה רוטב עגבניות וזרעי ספגטי ולקוות לטוב".
ייתכן שזה בדיוק מה שצריך לעשות הצופה המתמיד של "מעושרות". בשבוע שעבר נחשפו כמה פרטים ממה שמוצג כ"זה לא עוד ריאליטי, זה החיים של האלפיון העליון": ענבר שנהב, עורכת הדין הדעתנית והאסרטיבית עד כדי אגרסיביות, זו שפותחת פה על כל חברותיה לסדרה ונהנית מכך עד מאוד, זו שמשמשת כפרסונה הרהוטה בתוכנית, איננה חברה במועדון האקסקלוסיבי של העשירות המופלגות.
צילומים שנערכו כביכול במטבח מהודר בו היא רודה בשתי מבשלות ששכרה כדי שיכינו לה אוכל מרזה, התגלו על ידי "חדשות הבידור" כצילומים שצולמו בבית שאינו ביתה, במטבח שאינו מטבחה, ובעזרת מבשלות שההפקה שכרה כנראה לצורך העניין, ושלא המשיכו לבשל עבורה בבית הצנוע למראה בו היא מתגוררת בשכירות, אלא "העניקו יעוץ תזונתי", כדברי ההפקה, עד תום הצילומים.
וזה, אם תסלחו על הפומפוזיות, מעלה שאלות נאות על מהות ה"חיים" המוצגים כסוג של עובדה ב"מעושרות", ועד כמה המצגים המופיעים על המסך הביתי תואמים את מציאות החיים אותה מתיימרת התוכנית לתעד.
על הבאזז ועל העושר
"מעושרות" איננה שעשועון בו אנחנו כבר לא מרימים גבה כשהתפרים הגסים של מעורבות ההפקה נחשפים. "מעושרות" מקדמת את עצמה כמשהו שונה בתכלית, ובגלל זה התיישבנו לצפות ועשינו לה רייטינג יפה והפכנו אותה לבאזז של התעשייה.
אבל אם ענבר שנהב איננה אלא פרזנטורית של חיים לא-לה, אם היא משתפת פעולה עם ההפקה ביצירת מצג מוזר כזה, האם לא מגיע לנו הצופים שהתיישבו מולה, לראות על המסך מין כתובית כזו - כמו בפרסומות - שבה יהיה ברור כי המציגה אינה רופאת שיניים וגם לא חיילת או שוטרת וגם בכלל לא מעושרת?
אורנה בן-דור היא אכן יוצרת ברוכת כישרון, אבל היא לא המציאה דבר בכיפוף העובדות ובהצגתן היצירתית לצופיה. הסרט התיעודי הראשון באורך מלא שצולם אי פעם, "ננוק מן הצפון", עסק בחיים הקשים של בני האנואיט - אז עוד קראו להם אסקימוסים - בחוג הארקטי: רוברט פלאהרטי, במאי הסרט, לא סיפר לצופיו שננוק אינו שמו האמיתי של הגיבור, הנשים שהופיעו לצדו אינן נשותיו, ושבחיים האמיתיים שלו הוא לא צד בצלצל אלא ברובה.
גם הבית - כלומר, האיגלו - בו צולמו סצינות הפנים לא היה האיגלו של ננוק. המצלמות באותה תקופה היו סטטיות וענקיות, ולצורך הצילומים נבנה חצי איגלו שכזה, עם מקום למצלמה, ונאמר למשתתפים להתנהג כאילו הם באמת בבית. אם תחשבו על זה לרגע, הנה לכם סיטואציה דומה להפליא, 89 שנים אחרי הסרט ההוא, עם מטבח במקום האיגלו.
אז למה להמשיך עם זה?
אני אמשיך לצפות ב"מעושרות" מפני שהעניין, לטעמי, הוא בפער העצום בין מה שהנשים בסדרה עושות ואומרות בחוסר מודעות חינני ומטורלל, לבין היכולת שלי לחוות אותן כמופת של אירוניה, כטראש-גלאם מקורי ומקומי, כפיסת אתנוגרפיה מחוייכת על בריות אקזוטיות שלעולם לא יהיו חלק מחיי.
אבל האמון שרחשתי למוצר הזה נשבר: כשניקול ראידמן ריצדה על המסך אתמול (ב'), בעיני רוחי ראיתי רק למינגים. נזכרתי גם בראיון שנערך עמה ב"לילה כלכלי" ובו טענה שאת המיליון הראשון שלה עשתה עד גיל 20.
שרון גל לא שאל אותה, כפי ששאל את דפני ליף, אם שירתה בצבא בין סיום התיכון לגיל 20, ואם כן, איך עשתה מיליון, ואם לא, למה לא שירתה.
שרון גל כבר קיבל את הפרסונה שהוצגה ב"מעושרות" כעובדה מוגמרת. כיוון שה"חיים" הם ערך נזיל מאוד ב" מעושרות", ייתכן שראידמן עשתה את הכסף שלה בקטיף מוצלח של ספגטי. במציאות החמקמקה והיצירתית המוצגת כתעודה, הכל ייתכן - כי גם אנחנו, אפילו צופים מושבעים, בסך הכל למינגים של ההפקה.
