"נסיכת פיות שכזאת": ג'ולי אנדרוז כותבת לילדים

כאשר שמה של ג'ולי אנרוז מתנוסס על ספר בעל כריכה ורודה, באופן טבעי העין עוצרת. אין כמו שמה של כוכבת ילדים קלאסית בכדי לשכנע הורים, או ילדים בגוף של מבוגרים, לפתוח את הספר ולצלול לעולם נפלא וקסום אותו בראה מי שהכרנו בעבר כמרי פופינס, האומנת הקסומה, מלכת הילדים. זה מרגש כמעט כאילו ג'ודי גארלנד תוציא ספר ילדים.

עוד בערוץ ספרי הילדים :

• מה קורה כשסבתא עוברת לבית אבות? על "להפליג עם הגיל "
• בין טקסט לסאבטקסט: "נונה קוראת מחשבות "
• "הבקבוק והלב ": איך מתארים אובדן לילדים
  

מחוץ להוליווד ולסרטיה הנוסטלגים - בהם היתה שרה, משחקת ומקסימה את הצופים ואת חברי האקדמיה - אנדרוז היא גם אמא וסבתא פעילה, ואת ספרה שתורגם לאחרונה לעברית (על ידי מיכל אלפון בהוצאת כתר) כתבה ביחד עם אמה וולטון - בתה היחידה מנישואיה למעצב הסרטים טוני וולטון, ממנו התגרשה לפני שנים - והקדישה אותו לנכדיה.

עטיפת ספרה של אנדרוז. הכי ספר בנות (איורים: כריסטין דוניר)

את העלילה הילדית-נשית (אפשר להבהיר כבר בנקודה זו - זה לגמרי ספר בנות) מובילה ג'רלדין המקסימה, ילדה שחווה תוך כדי אפיזודות קטנות וקצרות של חיי היום-יום, שיעור באהבה עצמית. ג'רלדין הגיבורה (שכעת כבר מככבת בספר שני בסדרה, שנכנס לרשימת רבי-המכר של הניו יורק טיימס ובוודאי יתורגם גם הוא בהמשך) מכריזה כבר בעמוד הראשון: "אני נסיכת פיות". שזה אומר בעצם, בתרגום חופשי: "אני ילדה שהופכת את החיים שלי ואת הפעולות השגרתיות שאני מבצעת לקסומות במיוחד, רק משום שיש לי בלב הרגשה כזאת נוצצת".

ג'רלדין המנומשת קמה בבוקר. כנסיכה אמיתית היא חובשת כתר נוצץ, ומחליקה על מעלה המדרגות בחיוך רחב, מעין מחווה סמויה אולי למארי פופינס. אך בניגוד לסיפור הידוע על האומנת שנכנסה לבית משפחת בנקס שבשדרת הדובדבן וללב ילדיה ושינתה את חייהם מן הקצה אל הקצה, ג'רלדין בסיפור של אנדרוז עסוקה רוב הזמן בעיקר בעצמה. גם כשהיא יושבת עם אחיה ואוכלת פנקייק עם אבקת פיות, גם כשהיא בוחרת בעליצות איזו שמלה ללבוש ("ורודה-לבנה, ורודה-אדומה... ואולי ורודה וזהו?"), וגם כשהיא ממהרת להסעה של בית הספר. היא חייכנית, מלאת חיים, ג'ינג'ית וטמפרמנטית ביופי ובאופי. אפילו די מגניבה. אבל לבדה.

טום-בוי קסומה

אנדרוז, שנתנה לספר שלה את השם ההרמוני שמתגלגל יפה על הלשון, "The Very Fary Princess", שאפה להציג בו ילדה שובבה ומצחיקה שלובשת שמלות ורודות, אבל מצד שני - נועלת נעלי ספורט שעוזרות לה "ללמוד לעוף" כשהיא מאחרת, ולא עושה סיפור מברכיים משופשפות. סוג של טום-בוי עדין. ילדה עם אומץ לב ונחישות, אבל גם חצאית טו-טו מתנפנפת.

ג'רלדין הגיבורה. בעלת עולם פנימי עשיר וצבעוני

במהלך הסיפור, הגיבורה האנרגטית אכן כזאת. היא מוצגת כשמחה ועליזה, מפזרת ניצוצות לכל עבר - גם על חברה מבית הספר שמנגנת בטרומבון (ילדה חסרת שם שמופיעה בעמוד אחד בלבד). היא מפריעה מבלי להתכוון במפגש הכיתה, מזמרת מחוץ לטון בשיעור המוזיקה, ומרגישה נוצצת בכל מקום ומכל בחינה. בלי חשש ובלי בושה.

בחלק מהאפיזודות בעלילה הקצרה, רשומות בסוגריים מסקנותיה של ג'רלדין, מיד אחרי חוויה פשוטה כמו איחור לבית הספר ("נסיכת פיות היא תמיד מעשית מאוד"), מה היא עושה כשהאוגר של הכיתה מצליח לברוח ("נסיכת פיות תמיד יודעת מתי לקחת את העניינים לידיים"), או איך רוקדים בלט לבד ("נסיכת פיות יודעת שמי שמתאמן בסוף מצליח").

הנסיכה שהתרוצצה, עד שנרדמה

אבל המסקנות הללו נותרות מעט חלשות, בסיפור בו המגע של ג'רלדין עם העולם החיצוני נשאר די רופף. האווירה הקסומה עוברת בקריאה בקול רם, משום שהשפה הילדית של אנדרוז מקסימה ומתווכת באופן שלם ומתנגן גם דרך התרגום העברי. אך העלילה, למרות הכול, נותרת קצת חיוורת. ומדוע? האם עלילה עבור ספר ילדים עכשווי נחשבת על ידי אנדרוז והמילטון לחסרת עניין? 

בעולם הרי ישנן מספיק ילדים שקשה להם. וכך גם בספרים. ילדים שמרגישים בודדים גם אם הם מוקפים. ילדים חכמים שלא יודעים לבטא את חוכמתם בחברת אחרים. ילדים שמרגישים שונים כי הם מחוננים, מיוחדים, בלתי צפויים או רגישים מאוד. בחלק מהילדים-הגיבורים הללו מסתמן כוח פנימי עמוק, אשר בעזרתו הם מפתחים לבדם מנגנון הישרדות טבעי ויודעים למלא את החיים שלהם בכל מה שחסר: בניצוצות, מנגינות, צבעים ודמיונות. כך הם מפתחים לעצמם עולם עשיר ומאושר, שמפצה פעמים רבות על חוסר המגע עם האנשים "בחוץ", או אי-ההרמוניה שלהם לצדם. אולי כמו שמנסות לעשות הסופרות עם ג'רלדין.

אך ב"נסיכת פיות שכזאת" ג'רלדין לא מוצגת כילדה בודדה ומסוגרת, אלא להיפך. היא ילדה שחווה את העולם, חיונית, קופצנית ומלאת עניין. אבל קשה להתעלם מהעובדה שהאיורים והמלל כן מותירים אותה לבד: היא משחקת כנסיכה לבדה בגינה, אוכלת ארוחת פיות על מדרגות ביתה לצד כלבלב המשפחה ללא חברה, בולטת ושונה במעשיה ובביטחון העצמי שלה משאר חבריה לכיתה, ומרוב עיסוקים התרוצציות ומשחקים - מתישה את עצמה בסוף היום עד שנרדמת על שולחן האוכל, ואביה הוא זה שנושא אותה אל המיטה.

אך המוזר הוא שאותו "ניצוץ" מדובר אינו משנה דבר לכל הסובבים אותה. לא למורה לזמרה, לא לאוגר שברח מהכלוב, ולא לילדה המנגנת בטרומבון הנוצץ. רק הוריה נוכחים בחייה ובספר באופן שלם, ותומכים בכל מעשיה החמודים והחביבים. אבל בתור ילדה שמכריזה על עצמה בתחילת הטקסט ש"אתם אולי לא מאמינים, אבל אני

באמת נסיכת פיות", ומרשה לעצמה להתנהג בצורה מאוד ספונטנית וחתרנית, אפשר אולי להזדהות איתה, אבל קשה במעט להיסחף אחריה. הרי גיבור, גם בספר ילדים שלא שואף לחנך לשום דבר ומוותר על מסרים "חשובים" - וזאת מעלה לספר ילדים מסוג זה שמצליח להעביר "חוויה" ולא "תוכחה", לצאת מהתבניות הפדגוגיות באלגנטיות קלילה - צריך להיתקל במכשול מסוים, להתמודד עם קושי אנושי, או להזדקק לכל סיבה ממשית להפוך יום כל כך רגיל וסתמי ליום עמוס בניצוצות. אחרת זה לא כל כך אמין.

כתיבתן של אנדרוז והמילטון וכן האיורים היפהפיים של כריסטין דוניר המחיים את הדמויות ואת חוויותיה של ג'רלדין, עושים חשק לדפדף בספר עוד ועוד, ולהקריאו לילדה נוצצת ומיוחדת, בין גילאי הגן לכיתה א'. אבל כדי לא להשאיר אותה עם טעם ריקני, וכדי לא להסתפק באווירה בלבד, אולי שווה לחכות לספרה החדש של השתיים שכבר פורסם באנגלית, המספר על מפח הנפש של ג'רלדין כאשר היא לא נבחרת לתפקיד מלכותי בהצגת הכיתה. כי למרות החמידות, תוך כדי הקריאה העניין מתבהר באופן פשוט ונהיר: משהו יצטרך לקרות איתה כדי להחזיק סדרת ספרים שלמה. ודמותה המיוחדת בהחלט בעלת פוטנציאל "ניצוצי" להחזיק אחת שכזאת.

"נסיכת פיות", מאת ג'ולי אנדרוז ואמה וולטון המילטון. איורים: כריסטין דוניר. הוצאת כתר.