עוד חצי שעה בגן: ואם לא מתאים לי?

למגורים בעיר קטנה יש יתרונות, ואחד הגדולים שבהם הוא שאפקט "לא נעים לי" עובד שעות נוספות. כך, כשהתבשרנו לפני שנה שזכינו לפתוח את "אופק חדש" בגנים ושהילדים יהיו בגן עד שתיים ולא עד אחת וחצי, דאגנו הרבה אבל התבדינו מיד. לגננות לא היה נעים לייבש אותנו חצי שעה ליד השער, אז הן פתחו קצת לפני, ובטח ובטח שלא היה להן נעים לייבש את הילדים בגן, אז ארוחת פירות התמסדה לה ב-12 והגננת ידעה לערסל את הקטנים לנמנום בפינת הכריות. סך הכל? עבר בשלום.

הטורים האחרונים של הפולניה בערוץ הורים :

רק בת 11, אז למה היא לבושה צמוד כל כך?

לשלוח לגן בגיל 3 חודשים: איפה האחריות שלכם?

זמן איכות? הגיע הזמן שתפסיקו לעבוד על עצמכם

מה זה בכלל ענייננו

"אופק חדש", שהיה אמור לתת לילדים שלנו עוד חצי שעה של חינוך לפני שהם מגיעים הביתה (הרי מי אנחנו ההורים, שנחנך בכלל?) הסתבר כמהומה רבה על לא מאומה: עבור הילדים שבאמת זקוקים לעוד שעות גן, מהי חצי שעה נוספת לפני שהם נפלטים לחיים האמיתיים? והילדים שלא זקוקים לעוד שעות גן, ובכן, מקבלים עוד חצי שעה יומית מבלי שההורים שלהם לוקחים איזו שהיא החלטה בעניין. מה זה בכלל ענייננו ומי אנחנו בכלל.

הבג"ץ שהוגש בימים האחרונים על ידי הורים שמתנדים לשינוי מלמד אותי שלא כל הגננות גמישות ובעלות לב, לא כל ההורים אוכלים שטויות כמוני, ואני לא היחידה שמפריע לה בעיניים לראות איך מגדלים לה את הילד ולא נותנים לה להתערב. בעולם האאוט סורסינג שמתרחש ומתגבש סביבנו, עלינו ההורים לשים קו חד מאוד בענייני חינוך. אאוט סורסינג לילדים? לא ותודה. אנחנו לא מקבלים את הגזירה בענייני חינוך ודורשים מעורבות מלאה ותמידית בקבלת החלטות. כאלה אנחנו. קרציות. הורים שבאו לגדל, לא לזרום עם החבר'ה.

יום לימודים ארוך, תגידי יפה תודה!

וזה לא רק אופק חדש. בעירנו הצנועה ניסו השנה לחלק להמונים מתנה גדולה ונהדרת, מיל"ת שמה. התבשרנו בהתרגשות שקיבלנו את הזכות ליום לימודים ארוך שיחזיק לנו את הילדים בבית הספר עד שלוש וחצי. חובה להירשם ומיד וגם מי שלא ירשם צריך להישאר. כך דברי הילדים שחזרו מבית הספר בפניקת מה, כי עוד לא רשמנו אותם והמנהלת נכנסה לכיתות להודיע שחייבים - ומיד.

בדיקה קלה ברשת, כמה מכתבים לרשויות והממצאים מתבהרים: לא חובה, אלא מי שרוצה, ובא לציון גואל.

"אני לא מבינה אותך", אומרת לי אחת המורות, "נותנים לך, אז למה לא לקחת?". ואני מנסה לענות על השאלה הזו כבר חודש: לא לוקחת כי לא צריכה כרגע, תודה. אם המצב ישתנה ואצטרך צהרון, יכול להיות שאקח. וכן, חשוב נורא צהרון, אבל למה אתם אומרים לי שאני חייבת? כי אני, איך שאומרים לי חייבת, ישר נעמדות לי כל השערות של המרדנות על העורף. לא רוצה, מה תעשו לי?

מי שייך למי?

כי הילדים הם שלי. אני אמא שלהם, ויש להם אבא, ויש גם סבים ודודים וחברי משפחה. אלו הם האנשים אותם נערב בחיינו ונשמע ברצון או שלא ברצון את דעתם. משרד החינוך מקבל ממני את הילדים שלי לכמה שעות ביום, ובתפישה האזרחית שלי, משרד החינוך הוא שלי, ולא אני שלו. הוא צריך לספק לי חינוך כזה שארצה בו, אחרת מה לי עם משרד חינוך שכזה.

ואם זה מסובך, בואו נעבור לכלכלית: אני הוא הלקוח, משרד החינוך הוא הספק, נותן השירות. הוא תלוי בי, ובכל הורה אחר, לא אנחנו בו. וככזאת, אני רוצה לומר שאני לא אוהבת מחטפים.

לא רוצה לשמוע פתאום שבגן הוסיפו עוד חצי שעה. למה? ככה. לא רוצה לשמוע פתאום שיום הלימודים הוארך בשעתיים מבלי לשאול אותנו ההורים מהי דעתנו ומהו רצוננו. לא רוצה לשמוע מחברות בחינוך המיוחד שצריך מכתבים מרופא (מילה של אמא לא מספיקה?) כדי להוציא את הילד מהצהרון שבית הספר מחייב להישאר בו, לטובת טיפולים חשובים הרבה יותר בשעות הצהרים. לא רוצה לשמוע שמה בעצם אני רוצה, שאגיד תודה ואשתוק. מי אני בכלל, סתם אמא.

משרד החינוך, אם תשאלו אותי, בפאניקה. תוכניות באות והולכות. בכל כמה שנים יש פתרון חדש וגואל לבעיה העמוקה שלנו, של חינוך שהולך ופוחת ושל ידע שהולך ומצטמצם. אני יכולה להבין את הפניקה אבל אני לא מוכנה לקבל את הדרך. משרד חינוך יקר, המורים הם שלך, הילדים - שלנו. אתה אחראי על תכניות לימודים, אנחנו אחראים על הילדים. מספיק קשה לנו למסור אותם למשרד הביטחון בגיל 18, ואנחנו בטח שלא צריכים למסור אותם בגיל שש למשרד החינוך. בוא ננהג כמבוגרים. כל מה שיש לך להגיד לילד שלי? אני אמא שלו. אתה חייב לעבור דרכי.

תמר אלפיה היא עיתונאית ואמא לשלושה ילדים