יצאתי להסביר את ישראל באמריקה. תכף אשוב

עובדה: המדינה היחידה במזרח התיכון שמאפשרת לקהילה הגאה להיות גאה באמת, זו ישראל. עובדה נוספת, האמריקאים והקנדים לא ממש מודעים לעניין הקטן הזה, שיש לו לא מעט משמעות ביחסי הציבור של מדינת ישראל בעולם. אז נסענו כדי לספר את זה בקמפוסים ובמקומות נוספים באמריקה ובקנדה, להסביר על הקהילה הגאה בארץ ועלינו, בתקווה להצליח גם לגייס משאבים וליצור קשרים עם קהילות דומות לשלנו באמריקה הגדולה.

גאווה ישראלית בערוץ יחסים:

גאווה ישראלית: לצבוע את ניו יורק בצבעי הקשת

נאבק על החלום: הזכות לפונדקאות גאה בישראל  

בלי בושה חייכתי, הנפתי דגל גאווה וצעדתי

מדברים על גאווה גם בפייסבוק שלנו

האמת היא שלא היה לנו שום מושג לגבי עד כמה הקהילות היהודיות בארצות הברית וקנדה זקוקה לעזרה בשיפור יחסי הציבור של ישראל. הרבה אנשים התגייסו לעזור למדינה בהסברה הזו, לרבות ידידי אסי עזר שמסתובב גם הוא בצפון אמריקה – אבל אנחנו לא חופפים בשום מקום בסיור הזה, לצערי.

ישראל מנסה לענות על הקמפיין שנוגע לעצם זכותנו להתקיים כאן, ממקום של ייחוד די רציני משאר מדינות העולם: כמעט אף מדינה אחרת בעולם השרויה במצב של עימות אינה תומכת בארגוני זכויות אדם הפועלים למען כלל האוכלוסיה, לרבות זו שאיתה נמצאים בעימות.

כיפה עם סמיילי

דנוור היתה קרה לאללה, והיה מרתק לחלוטין לראות מה מעסיק את האמריקאים - הקמפיין האנטי-ישראלי, הנוגע לעצם קיומה של מדינת ישראל, בעיקר. אבל גם בעיות קשות בתוך הקהילות עצמן, בעיות שקשורות בדור הצעיר, ביצירת קשרים בין קהילות, בתחושה של בדידות. זה היה הרגע שבו הפסקתי לקנא בהם. אצלנו אין סכנה שלא תרגיש שיום כיפור הגיע. שבערב חג, לא תהיה תחושה כזו או שנידרש לעבוד. אנחנו במקום אחר, אנחנו חופשיים וגאים בעצמנו.

אנחנו לא נדרשים לשאלת הזהות בה מתחבטים הצעירים היהודים בארצות הברית, אלא חיים אותה בעצם השימוש בשפה העברית. תל אביב חמימה יותר, כן, אבל השיחות שהתנהלו במסדרונות של הועידה של הפדרציות היהודיות, ה-GA, הן מהמעניינות שהיו לי בחיים. הכרתי ראפר יהודי שחור, גאה ומקסים בקבלת הפנים לארגוני הקהילה הגאה היהודיים, ילדון בן 23 עם קצב מדהים וליריקה שדומה יותר לשירה מאשר להיפ-הופ.

אחד הדברים שהציקו לו היה קשור לבטחון שלנו בשדה התעופה, בו תמיד עוצרים אותו ותמיד שואלים אותו מיליון שאלות, דבר שהוא מפרש כגזעני. יש יהודים שחורים וגאים בעולם, והבחור הזה, שכל כך אוהב את ישראל ואת יהדותו, נאלץ להיחקר בכל פעם מחדש. יש בפראנויה הבטחונית שלנו משהו נורא, בייחוד כלפי אנשים כאלה.

לסבית יהודיה, כומר ומוסלמי במשרד אחד

משם הגענו לוושינגטון די.סי., שם היו לנו המון הרצאות ופגישות רמות דרג שונות ומשונות בממשל האמריקאי. כיף להכיר את מסדרונות הקפיטול, כיף שמקשיבים לך באמת ורוצים לעזור ולסייע. וושינגטון עצמה יפהפיה ומלאה לסביות מטמטמות ביופיין. מינדי, ראש בית הלל באוניברסיטת AU בוושינגטון, טום בוי מהממת שנשואה לשחקנית רוגבי מקצועית, לקחה אותי לפגוש כמה מהן.

יש חיים בוושינגטון, אבל רק עד שתיים בלילה. בברים קיים מין נימוס כללי וקר למדי באוויר הנקי ונטול העשן. מינדי חולקת משרד עם כומר וכמה מוסלמים. השלום בהתגלמותו, במרתף של המרכז הרוחני של האוניברסיטה. מדהים, במונחים ישראלים.

גבר טרנסקסואל בחסות הקונגרס

מדובר בדייגו מ. סנצ'ז, גבר טרנסקסואל, עוזר חבר קונגרס לענייני חקיקה, שהלוואי והייתי יכולה לייבא אותו לארץ ולו כדי להראות לכל הטרנסג'נדרים והטרנסג'נדריות שהכרתי כמה הם יכולים ויכולות להשפיע, כמה טוב יכול להיות להם, כמה עמוק הם יכולים להגיע. להראות שיש תקווה בעולם, והחיים יכולים לחייך אליהם גם מבלי שיכנסו לארון או יתכנסו בחזרה בבית.

המבט החם הזה, של מי שחלק את המקומות הנמוכים של החיים, ויושב מולך בקונגרס האמריקאי ומוכן לעזור, הדהים אותי. בקושי עצרתי את הדמעות של ההתרגשות, כשהוא קם ואמר שהוא גבר טרנסקסואל והוא רוצה לעזור. המבט הזה, של אלה שעברו את הגיהינום ושרדו כדי להילחם על מקומם של אחרים, השאיר אותי בלי מילים לכמה דקות טובות. חוויה כמעט מטלטלת, כמעט עוצרת נשימה, להיפגש בעיניים מבינות כל כך דווקא במקום הכי לא אכפתי. וזה הרי מה שבאנו לעשות, לגרום להם להתעניין, לעשות שיהיה להם אכפת מספיק כדי לעזור לנו – לעזור לקהילה שלמה.