שברו את הכלים ולא משחקים? לא נורא / טור
"לא נעים להודות, אבל מה שמשותף ל-NBA ולליגת הנשים בישראל הוא, ששתיהן מעוררות יותר עניין כאשר הן מושבתות, מאשר הן משוחקות". מליניאק לא מזיל דמעה
היו זמנים שהדרך היחידה עבור חובב כדורסל ישראלי לראות משחק NBA, הייתה לנסוע לארצות הברית. לא היו שידורי טלוויזיה, הסתפקנו בטורים של מנחם לס ב"חדשות הספורט" והיה נחמד, כי הדמיון תמיד עולה על המציאות.
התקצירים של ynet ספורט:
בשלב מסוים בארי ליבוביץ' ושימי ריגר התחילו להטיס לכאן קלטות, והיו מקרינים שידורי משחקים בווידיאו בחדר ההלבשה באוסישקין הישן. פתאום גילינו שהשחקנים הכי גדולים בעולם גם מפספסים, מתרגשים ועושים טעויות. אחר כך העבירו את ההקרנות ללובי של מלון "שרתון", והיינו יושבים ארבע שעות ורואים בעיניים כלות את "60 דקות" ומשחק NBA.
השלב הבא היה צפייה בערוצי הלוויין, שהעבירו את המשחקים לכוחות האמריקאים בגרמניה. השידורים היו אמנם מקוטעים ומטושטשים, ואת חלק מהמהלכים היינו משחזרים בדיעבד, כי השידור היה נופל ברגעים הכי מותחים, אבל היינו מאושרים. כי היינו קומץ של מקורבים ויודעי סוד, שמתעוררים באמצע הלילה ונוסעים לתחנת הלוויינים בעמק האלה או לגלי צה"ל ביפו, והסוד נשמר באדיקות.
"בועטת" - מדור הרכילות של ynet ספורט:
בתחילת שנות ה-80 התחיל הערוץ הראשון להעביר משחקי פלייאוף בשידורים מוקלטים. למה? כי פרט למשחקי יום ראשון, שמתקיימים בארה"ב בשעות הצהריים, יתר המשחקים משוחקים בשעות הלילה שלנו, ושידורי ערוץ 1 היו מסתיימים בחצות. היו שידורים שנקטעו דקה ורבע לפני הסיום כי הטכנאים הורידו את השלטר.
לשמחתי הייתי הפרשן וכך זכיתי לראות את כל המשחקים, שהיו באמת הגדולים בהיסטוריה. פילדפיה של ד"ר ג'יי ומוזס מאלון נגד הלייקרס עם מג'יק וקארים עבדול ג'אבר, או הלייקרס נגד בוסטון סלטיקס עם לארי בירד. מלחמות עולם על הפרקט. דמויות מדהימות, סיפורים מרתקים.
עוד טורים של מליניאק:
- על הניצחון של מכבי ת"א נגד אפס אנאדולו
- על אורנה אוסטפלד וכדורסל הנשים
- על היקסון שברח מבני השרון/הרצליה
הסיבה שאני מעלה זכרונות מה-NBA היא, שנכון לעכשיו מה שהכי מטריד אותי זה שהליגה הזו לא ממש חסרה לי. בשנים האחרונות משחקים מועברים בשידורים ישירים אליי הביתה, ואני בכלל לא טורח לפקוח עיניים ולצפות בהם. לברון ג'יימס וקובי בראינט הם שחקנים אדירים, אבל המפגשים ביניהם פחות מעניינים מוועידות הפסגה בין מייקל ג'ורדן וסקוטי פיפן לקרל מלון וג'ון סטוקטון. דניס רודמן ורון ארטסט, שניהם מופרעים, אבל רודמן, מה לעשות, היה יותר מעניין.
לעתים רחוקות יש ב-NBA משחק גדול, אבל ככלל העונה ארוכה מדי, המשחקים נמתחים בלי סוף, יש יותר מדי קבוצות, ואין מספיק שחקנים טובים למלא כל כך הרבה קבוצות. השאלה האם אוקלהומה תסיים את העונה במאזן חיובי, לא נותנת לי סיבה לקום באמצע הלילה, וסדרת הגמר צפויה בד"כ מראש, וסביבה מנפחים ליגה. חלק ממשחקי העונה הרגילה משעממים וארוכים כאורך הגלות, ואם אין לך עניין אישי בקבוצה, עדיף לקום ברבע לשבע בבוקר ולראות את הדקות האחרונות. גם אז תראה רוב הזמן אנשים שעומדים ומדברים בפסקי זמן.
עוד ליגה שפעם הייתי הולך לראות בלילות שבת במגרשים פתוחים ואפילו בגשם, היא ליגת כדורסל נשים. איזה דרבים היו במגרשים הפתוחים באוסישקין וברחוב מכבי בת"א, בין התאומות נועה (הפועל) מול נאווה (מכבי) ליפשיץ. תמיד היו דורות של שחקניות כשרוניות, כשענת דרייגור ולימור מזרחי הן רק דוגמיות.
לא נעים להודות, אבל מה שמשותף ל-NBA ולליגת הנשים בישראל הוא, ששתיהן מעוררות יותר עניין כאשר הן מושבתות, מאשר כאשר הן משוחקות. שברו את הכלים ולא משחקים? לא נורא.
קצת פרופורציות
שכרו של ראש הממשלת ישראל הוא 43,952 שקל. בחישוב שנתי מר נתניהו מרוויח 527,000 שקל בשנה. שופט בית משפט שלום מרוויח 21,000 שקל בחודש. שופט בית משפט עליון 37,000.
על פי דו"ח מבקר המדינה, שכרו של מאמן נבחרת קדטים או נוער בכדורגל הוא 510,000 שקל לשנה. 42,500 לחודש. כמעט כמו שכר ראש הממשלה. אם אלי אוחנה או אלון חזן יכולים להרוויח כפליים בקבוצות, שיהיה להם לבריאות. מוסד ציבורי לא יכול לשלם משכורות שערורייתיות כאלה למאמנים של נבחרות צעירות.
את משכורתו של המאמן הלאומי אפשר אולי להצדיק בהיותו מאמן זר, אבל קצת פרופורציות: אם מאמן נבחרת ישראל בכדורסל מרוויח שכר מגוחך של 10,000 שקלים לחודש, כמה צריך לקבל מאמן נוער בהתאחדות לכדורגל. מישהו שם השתגע? כסף של אבא שלכם?
הפלא האמיתי: על הקשר בין כספי לים המלח
עומרי כספי חוזר למכבי ת"א, אבל לא בטוח שזה יגדיל את הסיכויים להגיע לפיינל פור של היורוליג. אם השביתה תימשך, יגיעו לקבוצות אחרות שחקנים יותר גדולים מכספי, ושכרנו ייצא בהפסדנו. השאלה, כמה באמת כדאי להשקיע כדי להגיע לפיינל פור, וכמה זה באמת חשוב לנו?
ישראלים הם אנשים היסטריים, שעוברים צ'יק צ'ק מסקנדל לפסטיבל. בליל שבת בשעה 21:07 נמסר ב"אולפן שישי" בערוץ 2 שים המלח, שוד ושבר, לא נכלל בין שבעת פלאי תבל. אז עלו למסך תמונות של שבעת האתרים הזוכים, ויאיר לפיד אפילו לא טרח לקרוא את השמות. התמונות ירדו מהמסך במהירות בה הופיעו, כי אם ים המלח לא זכה, זה לא מעניין.
"כולם יודעים שאירופה צהובה", שרים אלפי אוהדי מכבי ת"א, כשהם מציפים את סביבות האולם בו נערך הפיינל פור של היורוליג. האמת שבפראג, במוסקבה או בכל עיר אירופית אחרת, לא רק שלא כולם ידעו מי זכה בפיינל־פור, אלא שברוב אירופה לא שמעו על התחרות. ולמה שישמעו?
בדיוק כמו בתחרות שבעת פלאי עולם, גם בשבילנו, מרגע שאנחנו בחוץ - האירוע לא קיים יותר. אחרי שמפוצצים לנו את המוח בקמפיין מטורף לסמס בשביל ים המלח, וכמה חשוב שמכבי ת"א תגיע לפיינל פור, מרגע שאנחנו בחוץ לא תשמעו יותר מילה בחדשות על התחרויות. ברור שבלי מכבי ת"א הפיינל־פור פחות מעניין, אבל הוא בדרך כלל לא משודר, או שנדחק לערוץ נידח עם שידור מהאולפן.
במדגסקר יש אתרים לא פחות מרהיבים מהר השולחן בדרום־אפריקה וגם מים המלח. הבעיה שלהם שאין שם מספיק נושאי מכשירים סלולריים, שמסוגלים לסמס מיליון וחצי הודעות ולזכות בתחרות. את ים המלח, כמו את הכדורסל באירופה, מכרו לבעלי הון, שמוכרים לנו סיפורים. ואתם באמת חשבתם שבכל העולם מתעניינים בפיינל־פור של היורוליג, והיו באים בהמוניהם לראות את ים המלח, אילו היה זוכה בתחרות? נו באמת.
לפנייה לכתב/ת 
