מחוץ לקופסה: לצאת מארון הקודים התרבותיים
"כולנו מזדעזעים מעריפת ראשים, אך כשאנו חווים אותה בפרסומות סביבנו, אנחנו לא עוצרים לשאול האם מדובר בפעולה אלימה כלפי נשים. האופן ה"טבעי" שבו אנו מתייחסים לדברים, הושרש בנו מילדות, ומוטב שנעצור את האוטומטיות שלפיה אנו נוהגים. רק כך נוכל להפוך את המרחב הזוגי שבינינו ובין בני זוגנו למקום חסין מפני תפישות חברתיות מיושנות"
"היום אמא מתה. או אתמול, אני לא יודע". השורה המזעזעת הזו שפותחת את "הזר" של אלבר קאמי היא אחת הפתיחות הספרותיות הנפלאות ביותר לטעמי. הפשטות, חוסר הוודאות, הבלבול, ההפיכה של אירועים מכוננים בחייו של אדם לאיזוטריים וזניחים, מצליחים לגרור את הקורא אל קרביה האפלוליים של הספרות האקזיסטנציאליסטית.
עוד על שבירת הגבולות ביחסים:
אני לסבית נטולת חתול, כי לסטריאוטיפ יש גבול
מדברים על שבירת גבולות חברתיים גם בפייסבוק שלנו
גיבור הספר, מרסו, מאופיין בחריגותו נוכח החברה וזאת משום שהתקתוק הפנימי שלו, ראיית עולמו ותפישתו את החיים שונים וזרים לתרבות שבה הוא חי, שבה אנו חיים. מרסו רואה את העולם ריקני ונבוב, הוא אינו נותן משמעות לנורמות החברתיות, לערכים ולקודים המוסריים שכולנו מתורגלים בהם היטב. הערך היחיד שקאמי מציג בסיפור הוא החיים עצמם, הקיום הפיזי, אם לדייק. כל היתר – משפחה, אהבה, נישואים, חיים ומוות – ריקים ממשמעות אמיתית.
המציאות כתפאורה גרוטסקית
על פניו, יתקשה הקורא להזדהות עם טיפוס כל כך חריג כמו מרסו, הזר האולטימטיבי. אך דווקא נוכח דמותו המוקצנת, הניצבת כבבואה נוכח טקסים תרבותיים וערכים שחוקים ומלאי פאתוס, יוצא הקורא למסע אחר שורשיה של האמת, המציגה את החברה במערומיה ואת כלליה וחוקיה הכתובים והלא כתובים כאידיוטים להחריד.
דווקא ההפרדה הזו של האדם מתוך המרחב התרבותי, חוקיו וכלליו, מאפשרת לנו לבחון לעומק את הנורמות שנראות טבעיות ורגילות. כשקאמי לוקח את מרסו אל קצה גבול האנושיות ומוחק לחלוטין את המוסריות שלו ואת השיפוט האנושי שלו, הוא מראה את המציאות כתפאורה גרוטסקית המורכבת מעבודת טלאים של קונספטים הזויים, מיותרים וטיפשיים לגמרי.
הסיפור נפתח במות אימו של מרסו, אך האירוע אינו מזעזע את עולמו, ולמרות שהוא אירע זמן קצר לפני תחילת העלילה, המספר אינו בטוח אם המוות אירע באותו היום, או שמא ביום הקודם לו. הוא מתייחס אל המוות הזה כלאחר יד, בדיוק כשם שרצח אדם "בגלל השמש". לעצמו ולקורא, כמו גם לשופטיו, הוא מספק הסבר ריק וחסר פשר, שכאילו מבקש מאיתנו לתייג את מרסו כאדם-מפלצת כהה וחסר רגשות, אולי אפילו פסיכופט מסוכן וקטלני.
אבל מרסו אינו פסיכופט, ואפילו אינו סוציופט, רוצה קאמי להדגיש. הוא בדיוק הגיבור המתאים לבחינה של התרבות שלנו, על ערכיה ועל הנורמות שלה, והוא זה שמעלה שוב ושוב ביקורת נוקבת אודות הדברים המלאכותיים (החל בנימוסים וכלה ברגשות) שמרגישים לנו כל כך טבעיים רק משום שכך חונכנו להרגיש.
כאשר אנו מתוודעים לגיבור בלתי-אפשרי כמו מרסו, שמנותק לחלוטין מהחברה, אנו מקבלים הזדמנות מופלאה לבחון את עצמנו ואת חיינו תוך הדחקת הקול הביקורתי, המזדעזע או המתרגש, המתלווה לכל חוויה שאנו נחשפים אליה דרך עיני הגיבור.
מנגנון השיפוט שלו, חוסר יכולתו להבחין בין "רע" לבין "טוב", מציג אותו כדף חלק לגמרי, שסימני התרבות וההתניה הסוציולוגיים לא הוטבעו בו, לא הפכו להיות חלק מאישיותו. תבניות השיפוט וההערכה שכולנו מאמצים כחלק מהתהליכים התרבותיים והחברתיים שאנו עוברים מילדותנו המוקדמת אל תוך בגרותנו, נראים לפתע כאמצעי מדכא המכתיב את תפישותינו ואפילו את רגשותינו, שאינם שלנו באמת, משום שהם נקבעים בעיקר על פי מידותיהם של אחרים.
בחלקו השני של הספר ובמסה "המיתוס של סיזיפוס" מרחיב קאמי את הדיון עוד יותר ודרך מרסו, נטול העכבות והרגש, הוא מפלח בזו אחר זו שאלות קיומיות של מהו אדם, מהם חיים, מהי מציאות, מה הערך שקיים - אם יש כזה, בחייו של אדם ובאירועים השונים שהוא חווה. אחד התחומים המרתקים בהם נוגע הספר הזה הוא שאלת הזוגיות, החתונה והאהבה – המוצגים בפרספקטיבה חדשה ומרעננת ובו בזמן מדכאת ואפילה.
מעריפת ראשים בחוצות למחיקת נשים בשלטי פרסום
לאורך ההיסטוריה האנושית המתועדת, שינה היחס לחיי אדם את ערכו אינספור פעמים. בעוד שטקסטים קדומים ביותר, ובהם התנ"ך, מקדשים את ערך החיים, ניתן למצוא לא מעט טקסטים מכוננים אחרים (ובהם חלקים אחרים באותו תנ"ך בדיוק, למשל) המתירים את דמם של בני אנוש שסרחו מדרך הישר.
ומהי אותה דרך ישר? כאן מדובר בעניין משתנה ודינאמי, המחליף את צורתו ממקום למקום, מזמן לזמן. היום אפשר לומר שחיי אדם הם מעל לכל, אלא אם אותו אדם חרג לחלוטין מהנורמות החברתיות שלנו. אם אדם ביצע פשע נורא נרחיק אותו מאיתנו, רצוי לתמיד, ובחלק מהמקומות אפילו נוציא אותו להורג. ברמה נמוכה יותר, נוכל להכחיד את אותו אדם סורח מחברתנו, באמצעות חרם, התעלמות, ניכור או הטרדה ורדיפה.
במדינות מסוימות רוצחים הומוסקסואלים או נשים שהעזו ללכת בפנים גלויות ברחבות. אצלנו "רק" שונאים הומואים ומפלים נגדם, או "סתם" כורתים את ראשיהן של נשים בשלטי-חוצות. כך שהתרבות שבה אנו חיים עושה בדיוק את אותם דברים שנראים לנו כל כך נוראיים כשהם מתרחשים הרחק מאיתנו, רק קצת יותר בנועם, קצת יותר בעדינות.
כולנו מזדעזעים מתיאורי העבדות של השחורים באמריקה טרום מלחמת-האזרחים, אך מקבלים בהבנה רבה את "הצורך" בכוח עבודה זול, בדמותם של פועלים "זרים". המטבעות הסימבוליים בהם נקבע ערכן של פעולות ותופעות חברתיות (לטוב ולרע) השתנו, גם היחסים, והכל נראה קצת יותר עדין והרבה פחות נחרץ וחד-משמעי.
אפשר לומר כמעט בוודאות שהאדם העתידי, שיעיין בקורות התרבות הנוכחית שלנו, יזדעזע מעומק הפערים, אי-השוויון וחוסר הצדק, בדיוק כפי שאנחנו נדהמים היום למקרא עוולות שנעשו כלפי מיעוטים ומגזרים רבים-רבים, לפני אי-אילו עשורים או מאות.
במאה ה-21, עריפת ראשים פיזית מזעזעת אותנו, אבל כשאנו חווים אותה בפרסומות סביבנו, אנחנו אפילו לא עוצרים לשאול או להעריך האם מדובר כאן בפעולה קשה, אולי אפילו אלימה, כלפי נשים. זה מרגיש לנו "רגיל", לא מסומן, אולי אפילו "טבעי". בעיני חוקרים והוגים רבים, ה"טבעיות" הזו מסוכנת לא פחות מעצם הפעולה הפיזית של הרג והשמדה. דווקא השקיפות והניטרליות הרגשית של ההדרה הסימבולית והאלימות הווירטואלית הן אלו שמסכנות אותנו. אנחנו פשוט עיוורים לעוולות האלו.
את העיוורון הזה מבקשים גיבורים כמו מרסו ויצירות ספרותיות כמו "הזר" לשים במרכז הבמה. לכן, למרות שמפתה מאוד לומר שהספרות האקזיסטנציאליסטית מבטלת את ערך החיים, לא מן הנמנע שבהפוך-על-הפוך היא דווקא מקדשת אותם בכך שהיא שמה בקדמת הבמה את האדם כמות-שהוא, ברגע נתון.
ב"הזר" נתוודע לגיבור שאינו מגיב כפי שהאדם הסביר היה מגיב, ולכן אנו ממהרים לתייג אותו כ"חריג". אך כשנקרא את הספר בעין מעט יותר מודעת, נגלה שהעיוורון הוא בעצם שלנו, של כולנו. ההכרה הזו תוביל אותנו לעולם אפלולי שבו כתיבה לופתת, מדכאת, מטרידה מאוד, מפשפשת בנימיו העמוקים ביותר ומנגנת על כמה מהפחדים הכמוסים של כל יצור אנוש ובראשם הפחד מפני המוות הבלתי-נמנע שמצפה לכולנו.
מדוע חתונות ראווה ומיצגי אהבה גורמים לרובנו בחילה
משנפקחו עינינו, נגלה שהעולם שבו אנו חיים, שרגשותינו אינם בהכרח שלנו, שהתגובות ודרכי השיפוט שלנו מושפעים מאוד מהתרבות והחינוך שקיבלנו. אם נחזור אל מרסו, הפעם מצוידים בראיה חדה יותר, נגלה שכשם שהוא מתייחס בשוויון נפש למותה של אמו, כך הוא גם מתאר ביבושת את היכרותו עם מארי היפה, שלימים מציעה לו נישואים והופכת לאשתו, אך מיד נבחין כי יש כאן מעין "טריק" ספרותי שמבקש מאיתנו לצאת ולחשוב על אירועים חשובים בחיינו והערך – המוגזם לפעמים – שאנחנו מצמידים להם.
למעשה סיפור ההיכרות בין מרסו למארי, הצעת הנישואים והחתונה שלהם משמשים כאן כעוד נדבך לעיקור "טקסי החיים" הנחשבים לחשובים ומכוננים בקורותיו של אדם. קאמי מציג אותם בצורה רדודה ועקרה, הופך אותם לכדי צל חיוור המזכיר במשהו את משל המערה של אפלטון. במרחב הפרשני הזה, ההיכרות, הצעת הנישואים, החתונה, כולם מהווים צללים של הסיפור האנושי האמיתי מאחוריהם, והם לעתים גרוטסקיים ומוגזמים.
מי מאיתנו לא מכיר את אותן חתונות מופרכות, מוגזמות ואפילו פתטיות, שבהן החתן והכלה יוצאים מגדרם כדי להיראות "מיוחדים" או "מקוריים"? "הזר" מציג את האנטיתזה המושלמת שמחזירה את אותם אירועים פומפוזיים ומלאי רהב למימדיהם הטבעיים.
הזוג המאושר, שנכנס על כרכרה מלכותית והתאמן שעות ארוכות על ריקוד שנראה לכולם כל כך מלאכותי, שבלוני וחסר חינניות, מרגיש שהוא מיוחד. הכי מיוחד. אנחנו, בין אם נושפע מ"הזר" של קאמי ובין אם לאו, נרגיש את אי הנוחות שהיא חלק בלתי-נפרד מחשיפה לאותם טקסים וקודים חברתיים מוכרים.
אנחנו נבין, באופן מיידי, שהטרראם הזה, שצעדי המחול המאולפים ושתחפושת הנסיכה שהכלה עוטה עליה וחליפתו המהודרת של החתן שביומיום לובש ג'ינס וטי-שירט מסיום המסלול שלו בצה"ל, מאמינים שהדרך "הטבעית" לחגוג היא דווקא במלאכותיות, בייחוד, במה במבקש להפוך את היום הזה לחגיגה שלמה סביב פנטזיות ונורמות שמתאימות יותר לסרטי דיסני מאשר למציאות הישראלית.
האקט הזה, של חתונה, אפילו "ההצעה" שסביבה נרקמו אגדות, דפוסים וכללים נוקשים (מי אמר כריעת ברך אה-לה סינדרלה ולא קיבל?) – הם לא יותר מאשר הצגה, סט כללים שאנו עוקבים אחריהם ומגיבים אליהם כמו מכונות משומנות.
המשמעות היא לא בעיני המתבונן, היא בעיניי התרבות שיוצרת את מבטו של המתבונן. נשמע מסובך, אבל זה דווקא די פשוט, כשחושבים על זה. הנישואים הם מה שהתרבות שלנו עושה מהם, לא פחות ולא יותר.
הערך הרומנטי, הריגושי, נקבע אף הוא על פי נורמות התקופה והתרבות. כך גם תגובתנו הרגשית אליהם. חליפת החתן המהודרת, הריקוד, הפרחת בועות הסבון או היונים, הזיקוקים ומפלי השמפניה הם קונפטי של מסמנים חזותיים שאין ביניהם ובין המציאות שום קשר.
האין זה מוזר שדווקא באירוע הכי מרגש ואינטימי בחייהם של בני-זוג הבוחרים למסד את אהבתם ולחגוג עם קרוביהם, יש רבים שבוחרים לעטות על עצמם תחפושות, הצגות וצעדי מחול מוזרים וזרים? האומנם העולם כולו במה, וכולנו לא יותר מאשר שחקנים מיומנים? בסיטואציות מסוג זה נבין פתאום שמרסו הוא הנורמלי, ואילו אנחנו אלו שמשתתפים בהצגה גדולה ומוגזמת, גם אם איננו מודעים אליה.
אבל איננו צריכים להמתין לחתונה המוגזמת הבאה כדי להבין זאת. אם נפנים את המסקנות הנוקבות האלו, ונאמץ מפעם לפעם את כובע החשיבה נטול-ההתניות והמנותק מהשפעתן המסרסת של נורמות ההתנהגות והשיפוט הרגשיות, אולי נצליח להפוך לרגע משחקנים מאולפים, מרקדנים אוטומטיים, לבני אדם האמיתיים שאנחנו.
התובנות שנפיק מכך יעזרו לנו להיות אנחנו-עצמנו, ואולי נצליח להפוך את המרחב הזוגי והאינטימי שבינינו לבין בני זוגנו למקום חסין מפני תפישות חברתיות מיושנות, דפוסי חשיבה וכלי שיפוט והערכה שאינם באמת שלנו ושבסופו של יום יחזרו אלינו כבומרנג מייסר ומדכא.
מהמקום היציב הזה, של הבנה על "מה אני חושב" במקום "מה אני אמור לחשוב", של "מה אני מרגיש" במקום "מה אני אמור להרגיש", אפשר להתחיל ולדבר על כנות אמיתית. זו נקודת המפנה הכל כך חשובה שעומדת בבסיסו של האושר שכולנו מבקשים ליצור לעצמנו, בזמן שעוד נותר לנו על פני האדמה.
כל עוד אנו חיים אנו יכולים לשנות, השאלה היחידה שנותר לנו לשאול את עצמנו היא האם אנחנו מוכנים להסיר את כיסוי העיניים, ולצאת סופסוף ממערת אפלטון הווירטואלית שעוטפת את כולנו.
לפנייה לכתב/ת 
