"אלגנטיות של קיפוד": הקוצים נוטפי ארס
הסרט הצרפתי "אלגנטיות של קיפוד" מציג את האחווה האנושית שחולקים החריגים בחברה כתחליף ראוי לבורגנות הרקובה. אך התסריט הבוסרי והסרקזם שבו משאירים תחושה חמוצה
כרזת הסרט "אלגנטיות של קיפוד" מציגה אותו כ"מחמם לב". ניכר במהלך הצפייה שסרטה של הבמאית הצעירה מונה אששה, שגם כתבה את התסריט בהתבסס על ספרה של מוריאל ברברי, מנסה להקרין קצת חום אנושי. אלא, שהנחמה שהוא מבקש לתת מתגלה יותר מדי פעמים במהלכו כאגרוף סרקסטי, ישר לבטן הרכה.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet תרבות:
- שומר חוק
סיפור העלילה, על פי רב המכר באותו השם, מתרחש בבית דירות פאר צרפתי, המהווה מקום מפגש לכמה נפשות שלא מתיישרות עם הנוף הבורגני הטיפוסי למקום: פאלומה (גרנס לה גילרמיק הצעירה), בת 11 חכמה מאוד לגילה; רנה (גוסיאן בלאסקו) אם הבית המוזנחת והמרירה משהו של הבניין; וקאקורו (טוגו איגאווה), יפני חביב וגלמוד.
הנסיכה והעדשות
פאלומה מודיעה לצופים שהיא מתכננת להתאבד ביום הולדתה ה-12, משום שהיא אינה רוצה "לגמור באקווריום", היינו להפוך למבוגרת אטומה ומנותקת מהמציאות כמו אמה, המכורה לכדורים נוגדי חרדה ודיכאון ושמפניה. עד אז, היא מבקשת לתעד את כל הנעשה סביבה במצלמת וידאו, כדי ליצור סרט שלדבריה יחשוף את האבסורד בחיי הסובבים אותה אמפתיה, אלא דווקא עצבים.
גם במציאות קיימים ילדים גאונים, ששכלם וכישוריהם האינטלקטואלים התפתחו במהירות, בעוד כישוריהם החברתיים והאינטליגנציה הרגשית שלהם מפגרים מעט מאחור. עם זאת, קשה לקבל את המודעות והתובנות של פאלומה כאמינות במאה אחוזים. היא רהוטה וסרקסטית מדי, ושליטתה העצמית בדרך להגשמת מטרתה האובדנית היו עובדים טוב יותר לו היתה בת 14 לכל הפחות.
בעודה מפגינה בוז מהול בתובנות על אבסורד ומהות החיים כלפי רוב המבוגרים סביבה, פאלומה מוצאת נחמה אצל רנה, אם הבית (בצרפתית הביטוי הישיר הוא "שוערת", אבל היא אינה פותחת דלתות, אלא מתחזקת את הבניין כולו) שגרה בקומת הקרקע. היא לא פוחדת מהבעתה חמורת הסבר של האשה עבת הגבות, ומבקשת לשהות אצלה, לדבר בלי העמדות פנים ולהתרשם מהספרייה הגדולה שהיא מחביאה בחדרה.
חיבתה של רנה לספרים מושכת במהירות את תשומת ליבו של קאקורו, הדייר החדש. בעולם של "אלגנטיות של קיפוד" די בציטוט אחד מ"אנה קרנינה" כדי להוביל להתאהבות ממבט ראשון. ניתן להתייחס בסלחנות לחיבה הלא מאוד ברורה שקאקורו מוצא ברנה, שהיא אגב הקיפוד האלגנטי מהכותרת. היחסים ביניהם הם נקודת האור הגדולה בסרט, יחד עם קטעי אנימציה בודדים ונאים המבטאים את עולמה הפנימי של פאלומה.
הקשר של השניים נבנה מכך שהיא אוהבת את אנה קרנינה ולחתול שלה קוראים ליאו, כשם חיבה ללב טולסטוי. הוא מעניק לה גרסה ישנה של הספר, ולחתולים שלו קוראים קיטי ולווין, על שם גיבורים מהספר. הם חולקים גם חיבה לסרטים יפנים. קאקורו, הזר בעצמו בבורגנות הצרפתית וממשיך לקיים בתוך ביתו כללי טקס יפניים, מעז לשבור את החומה הבלתי נראית המפרידה אותה מקיום קשרי ידידות עם יתר הדיירים.
הוא ופאלומה מתייחסים לרנה כבן אדם שווה ערך להם, ולא כמשרתת. למרות שרנה מעידה על עצמה ככעורה, שמנה ונרגנת, "כיאה לשוערת", היא מתחילה להתייחס אל עצמה ביותר כבוד עם התקרבותה לקאקורו.
בחירה יפה בשחקנית כעורה
הבחירה בשחקנית שאכן אינה יפה במיוחד לתפקיד, מוסיפה לה אמינות, ומדגישה את הדיון ביופי פנימי, והצורך בהתבוננות והקשבה. רק "הדחויים", החריגים מתרבויות שונות, המוגדרים כאחרים החיים מחוץ לחברה המוקפדת בבניין, מצליחים ליצור קשר כן אלו עם אלו.
הם מוצאים שפה משותפת בחיבה לאמנות לסוגיה, ובחלוקת הנטל של זכרונות כואבים: רנה וקאקורו אלמנים שניהם, והיא מסבירה שאיש לא סיפר לדייר החדש שמותו של בעלה התרחש כששניהם כבר חיו בבניין, כי הם לא ראו בכך עניין בעל חשיבות.
עם זאת, הניסיון להעביר מסר עמוק על הטבע האנושי, מתפספס. יתכן שזו הבוסריות של הבמאית, שזה סרטה הארוך הראשון, שלא השכילה לרדת לעומקן של הדמויות שהיא מציגה ולפתחן כראוי. היא מעניקה לכל אחת מהן מאפיינים חיצוניים ברובם ומעטים, מה שמשווה להם ולאמירות שלהם, שחלקן גובל בקלישאות, נופך שטחי.
להיות יפני מחוייך וחובב תרבות אינו מספיק כדי לגלם אדם מורכב ושלם, כנ"ל להיות אשה אפרורית וחובבת ספרות רוסית, או ילדה ממש חכמה ולרוב די מעצבנת. אנו נותרים עם סטריאוטיפים פלקטיים, שרחוקים מבניית האמון מחדש במין האנושי שהן מנסות ליצור.
למרות שיש בסרט כמה רגעים רגישים ומעניינים, אנו לא שרויים במתח ממשי לגבי השאלה האם פאלומה תתאבד או לא, ועל אף שישנה התרחשות עלילתית מפתיעה לקראת סופו, היא מובילה לסיום חמוץ, שמוביל למסקנה עגומה.
