פסק הלכה ופסק דין: זה המקום לאליטיזם

אנחנו בבעיה אמיתית. בית המשפט העליון הולך ומאבד את אמון הציבור. הוא מזוהה על-ידי חלקים הולכים וגדלים מאזרחי הארץ כמעוז שמאלני-אשכנזי, המונע משיקולים פוליטיים, מנותק מהאינטרסים הלאומיים, עיוור לרחשי לבו של הציבור, ומגביל את יכולת הפעולה של הרשות המבצעת.

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• מה עושה זוג חרדים ב"61 ימים של אהבה"?
• הצצה: "הייתי במשמרות הצניעות"
• המירוץ למיליון צפיות: רמיקס עקיבא וענהאל     
  

ערעור מעמדו של בית המשפט נוח מאוד לפוליטיקאים המבקשים לרסן את כוחו, ולהכפיף אותו למרותם. כנגד התסריט הזה עמד כבר במאה ה-19 אלכסיס דה-טוקוויל, שהזהיר מפני עריצות הרוב.

הרוב הפרלמנטרי נקבע על-ידי אזרחי המדינה. נבחרי העם עשויים להיות אנשים טובים או רעים, הלחצים הקואליציוניים יוצרים ממשלה דמוקרטית טובה או רעה. כי להיות רוב זה לא אומר להיות צודק. אם הרוב צודק – הכל טוב; אבל אם הרוב טועה או חלילה מרושע, ממשיך דה טוקוויל, הוא בהכרח

ינסה לכפות את דעתו על המיעוט, והוא יעשה זאת ללא ריסון.

דוגמה לכך מתחום הצדק החברתי ניתן למצוא במעשה המפורסם על אודות הגאון מוילנא, שנחשב ללמדן הדגול ביותר בתולדות ישראל. הוא עשה תורתו קבע, ולמד יומם ולילה. הוא לא נשא בתפקיד רבנות רשמי, אך היה המנהיג הרוחני של החברה הליטאית.

מספרים שהתנה עם פרנסי הציבור בליטא שלא יבטלו אותו מלימודו, אלא אם כן ירצו לתקן תקנה חדשה. פעם אחת באו אליו הפרנסים ובקשו את אישורו לתקנה האוסרת על עניים לחזר על הפתחים ולהגביל אותם למוסדות הסעד של הקהילה. הגאון מוילנא רגז: "הרי בקשתי מכם שלא תפריעו לי, אלא אם ידובר בתקנה חדשה". נבוכו הפרנסים: "והלא זו תקנה חדשה לגמרי, ולא היתה כמוה בתולדות ישראל". השיב להם הגאון: "תקנה שכזו כבר נהגה בסדום". הגאון מוילנא, בסמכותו הרוחנית וההלכתית, עמד בפני הרוב שביקש להגן על האינטרסים שלו במחיר הפגיעה בעניים.

הגאון הליטאי הוא הדגם המובהק ביותר לאופי של מערכת המשפט היהודית מאז ומתמיד: מנגנון פסיקת ההלכה הוא אליטיסטי במובהק. יתרו לא הציע למשה רבנו לערוך בחירות למשרות השיפוט, אף לא למנות את השופטים בהגרלה כפי שהיה נהוג בדמוקרטיה האתונאית, למשל. הוא אפילו לא הציע לו לאמץ את המערכת המנהיגותית, השבטית-יצוגית של הזקנים. הוא הציע לו למנות: "אנשי חיל, יראי אלהים, אנשי אמת, שונאי בצע". למעשה, הוא הציע לו למנות אליטה הנבחנת בתכונות שיאפשרו לה לשפוט צדק ולא לירא מפני איש.

תשאירו את החישובים בחוץ

גם הדמוקרטיה מתגברת על הכשל המובנה הזה באותה דרך - באמצעות מערכת משפט אליטיסטית ועצמאית. מערכת המשפט הזו חורגת במידה מסוימת מן האתוס הדמוקרטי של שלטון העם ומאמצת עיקרון אריסטוקרטי: "במוצאו ובאינטרסים שלו, המשפטן הוא בן העם, אולם הרגליו ונטיותיו משייכים אותו לאריסטוקרטיה", כתב דה-טוקוויל.

זו בדיוק הנקודה. בית משפט עליון שצומח מתוך הדמוקרטיה מהווה גשר בין האינטרסים של הציבור הרחב לבין הצורך לכבד ערכים אוניברסליים נעלים. חברה דמוקרטית ראויה לא מעמידה את בית המשפט לביקורת ההמון, אלא מעמידה את עצמה מרצון לביקורתו של בית המשפט.

תהליך המינוי לא צריך להבטיח ייצוגיות, הוא צריך להבטיח את התאמתם לתפקיד של השופטים. הוא צריך להבטיח שהשופטים יגנו על העם מפני עצמו, על

המיעוט מפני שרירות השלטון, ועל הרוב מפני עריצותו שלו.

אם ישנם ליקויים בהליך בחירת השופטים שגורמים לכך שבית המשפט אינו רגיש מספיק לזכויות האדם של מגזר זה או אחר - יש לתקן זאת. אני מאמין שלשם כך יש גם להגביר את הייצוגיות בבית המשפט העליון - לא רק במילוי טכני של הכיסא המזרחי, הכיסא הדתי, הכיסא המתנחלי או הכסא הערבי – אלא במינויים של מספיק אנשים עם מספיק רגישות שיוכלו להביא את ההרכבים השונים לכדי הרוב הדרוש בהכרעות הדין.

לדאוג לכך שבית המשפט יורכב מאנשי חיל - כן! להכפיף את בית המשפט לרשות הפוליטית ולגרום לכך שרק צבועים וחנפנים ימונו - בשום פנים ואופן לא!

• שרגא בר און הוא עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים.