כשמלך הפופ היה מלך: 20 שנה ל-"Dangerous"
"Dangerous", האלבום המופתי של מייקל ג'קסון שמציין בימים אלה 20 שנה, היה ללא ספק אחד מרגעי השיא המוזיקליים של מלך הפופ - אבל גם סימן את תחילת הסוף. שרון דוידוביץ' חזר לשירים שהפכו אותו למעריץ נאמן, עד היום
בתחילת שנות ה-90 הייתי זאטוט שלא באמת מבין מהחיים שלו. אבל ישנה תמונה אחת, זיכרון אחד, שפשוט לא יוצא לי מהראש: ספי ריבלין בהומאז' הזוי לקליפ Black Or White", בתוכנית האלמותית של הערוץ הראשון, "מוצ"ש".
זוכרים? הפרודיה של ספי ריבלין על "Black Or White", ב"מוצ"ש"
זו היתה ילדותי - ערוץ 1, מוצ"ש, אבי אתגר, מייקל ג'קסון. כמה דברים ברורים ובלתי ניתנים לערעור, שהיו פופולריים ברמות היסטריות. זמן לא רב עבר והמציאות השתנתה. "מוצ"ש" ירדה, הערוץ הראשון הפך לבית קברות בשידור חי ומייקל ג'קסון ירד אט אט מגדולתו. לפחות אבי אתגר נשאר גדול כשהיה.
כתבות נוספות על מייקל ג'קסון ב-ynet:
- יש אשם: רופאו של ג'קסון הורשע בהריגתו
- הדרמה במשפט: התמונה שלאחר המוות
- מותו של מלך הפופ - הסיקור המלא ב-ynet
זו היתה הפעם האחרונה בה "מלך הפופ" היה באמת מלך, כזה ששולט בעולם. ההמתנה לאלבום שלו גררה התרגשות כללית, כל שיר חדש שיצא היה אירוע חדשותי, הקליפים חרכו את תחנות הטלוויזיה והפכו לקטע סאטירי בתוכנית בידור, וכל הופעה שלו היתה אירוע לאומי (גם כאן בישראל).
אדי ההצלחה של "Thriller" נשמרו היטב במשך עשור והפכו את ג'קסון לאדם המפורסם ביותר בעולם, כנראה גם האהוב ביותר. אבל אז הגיעה התלונה על ההטרדה המינית של ילדים - שהסתיימה בלא כלום אבל הכתימה את תדמיתו לעד, מסעות השיווק אגרסיביים שכללו פסלי ענק, ופרצוף שהתפורר לו משנה לשנה. מאז זה כבר לא היה אותו דבר. עד לתקופת הרנסנס של מייקל, התקופה שלאחר מותו.
הדרך למטה
אבל לא רק תדמיתו של ג'קסון ניזוקה מאז, גם המוזיקה. מבקרי מוזיקה נייטרלים ודאי יאמרו זאת, אך גם המעריצים השרופים יסכימו. גם בהמשך הקריירה צצו כמה הברקות, דוגמת "Earth Song" ו-"They Don't Really Care About Us", אבל משהו באלבומים השלמים שלו נפגם. בטח באלה שהוצאו ללא הסכמתו לאחר מותו, ואספו מבחר שירים שכלל לא חפץ בהם.
מייקל ג'קסון - "Heal The World"
המשך הדרך לא סיפק יצירתיות עוצרת נשימה כמו ב-"Off The Wall", לא חדשנות בלתי נתפסת כמו ב-"Thriller" וגם לא ריגוש כמו זה של "Bad". ו-"Dangerous" היה האחרון ברשימת האלבומים החדשניים, פורצי הדרך והמוצלחים באמת של ג'קסון - נטולי שטאנצים וניסיונות חיקוי מהעבר. האלבום הטוב האחרון. זה היה רגע השיא האחרון של מייקל ג'קסון: 32 מיליון הדיסקים שנמכרו הפכו אותו לאלבום השני הכי נמכר של מלך הפופ. אלו מספרים אליהם לא התקרב בהמשך הקריירה. אבל עזבו את המספרים, תקשיבו לשירים.
מסע בין זיכרונות
הרשו לי לקחת אתכם במסע אחורה בזמן עם פרספקטיבה של 20 שנה בוגרות יותר. לתקופה בה היינו נאלצים לחכות שעות מול MTV, רק כדי להציץ בקליפים לפעם אחת, ולא בלופ זמין ביוטיוב. לזמנים בהם מייקל עשה מוזיקה נהדרת.
מייקל ג'קסון - Black Or White
ומוזיקה נהדרת היתה שם בשפע: בין אם זה השילוב הנפלא בין רוק לפופ ב-"Black Or White", שהפך משני למקולי קאלקין והאינדיאנים בקליפ המפורסם, או "Jam" הקצבי שבו אפשר היה למצוא איחוד בין שני המייקלים הגדולים בהיסטוריה (וייסלחו לי מייקל ג'יי פוקס ומייקל לואיס), ועד "Remember The Time" - שיר R&B טוב, עם וידאו עמוס בכוכבים ואפקטים.
"Heal The World" מוכיח, עד עצם היום הזה, שג'קסון הוא כמעט היחיד שיכול לעשות קיטש מרגש ואיכותי. "Keep In The Closet" הוא ללא ספק
האירוע הכי סקסי (והיחידי?) בחייו של מייקל, "Who Is It" הוא פנינה פחות מוכרת ו-"Will u Be There" ללא ספק נותרה היצירה האהובה עלי מכולן. אתם בוודאי מכירים אותה כשיר הנושא לסרט "לשחרר את ווילי".
מישהו שאל אותי פעם ממתי אני מעריץ את מייקל ג'קסון. עניתי לו שבערך מהתקופה הזו, של דיינג'רוס ו"בלאק אור ווייט". "טוב, אז כולם העריצו אותו", הוא החזיר בפליאה, "אבל לכולם זה עבר בשלב מסוים, לא?". "כנראה שלא", עניתי. כנראה שלא.
