הילה בלום: "במשפחה יש את כל הנושאים בעולם"

"זה עוד תיאורטי בעיני, עוד לא קורה באמת", מכריזה הילה בלום בנוגע להוצאתו לאור של "הביקור" - ספר הביכורים שלה, ולמי שלא מכיר: ספר הביכורים של אחת מעורכות הספרים המוערכות ביותר בישראל. עולם הספרות כבר הבחין לאחרונה בחציית הקווים המטשטשת בין עורכים לבין סופרים - דבר ספרותי אולי טבעי שקורה גם במדינות אחרות, אך אצלנו קרה בחודשים האחרונים באופן די צפוף:

רנה ורבין, שעד לא מזמן ישבה על כס עורכת המקור הראשית של הוצאת ידיעות (ופרסמה בה את ספרה הראשון "איזה כיף לחיות") וכן דרור משעני, עורך מקור מוערך ב"כתר" (שפרסם בהוצאתו את "תיק נעדר" שאף נכנס לרשימת רבי-המכר).

הילה בלום. "הרבה עורכים לא חוצים את הקווים" (צילום: אמרי זרטל)

גם בלום מצטרפת כעת אל רשימת העורכים שמגלים כי הם סופרים. "אני תמיד כתבתי, גם אם אף אחד לא ידע", היא מספרת. "השילוב בין העריכה לבין הכתיבה לא היה מאוד מסובך. כל ספר שערכתי, נתן לי הפוגה בינו לבין הכתיבה שלי. זה היה תהליך מאוד ארוך שהתרחש על פני 8-9 שנים. ב'הביקור' יש חלקים שכתבתי מזמן, לצד חלקים שכתבתי ממש בחודשים האחרונים בעבודה על הספר. זאת היתה עבודה איטית ומדויקת".

• רוצים לקרוא פרק מספרה של הילה בלום? היכנסו לכאן
  

בלום, (42), שעסקה במשך שנים בעיתונות ובעריכה ספרותית, היא עורכת ותיקה בהוצאת כנרת זמורה-ביתן. בתפקידה היא מגלה כשרונות ספרותיים חדשים, מסננת כתבי יד ועורכת ספרי מקור רבים שמגיעים אל המדפים. המוניטין שצברה במהלך עבודתה המקצועית, לא מותיר מקום לספק בהשפעה שלה על עולם הספרות המקומית שלנו. היא ערכה ספרים רבים (ביניהם מאת אשכול נבו, אמיר גוטפרוינד, אתגר קרת ועוד) שזכו להצלחה מסחרית, לשבחים רבים בציבור הקוראים ואף לפרסים. "אני עורכת בין 5 ל-8 ספרים בשנה", היא אומרת.

מה מפחיד?

"הספרים שערכתי ויצאו בזמן האחרון, לדוגמה, הם 'נוילנד' של אשכול, 'פתאום דפיקה בדלת' של אתגר קרת, ו'ילדי הסקויה' של גון בן-ארי", היא מספרת בגאווה. "רוב הסופרים שעבדתי איתם לא ידעו שאני כותבת או עובדת על ספר. אני אדם מאוד פרטי והחיים המקצועיים שלי נשארים בלתי חשופים. רק לסופרים שעבדו איתי ממש צמוד בתקופה האחרונה סיפרתי על הרומן. בכלל, הכתיבה זה לא משהו שדיברתי עליו או עשיתי ממנו עניין. גם ככה המצב הזה לכתוב ולערוך הוא טיפה מבלבל, אז כמה שיותר להפריד זה יותר טוב".

"ברור שזה מפחיד. זאת אחת הסיבות שהרבה עורכים לא חוצים את הקווים. כל בנאדם שמוציא ספר מזמן לעצמו סיטואציות והתמודדויות שהן לא תמיד פשוטו. על אחת כמה וכמה כשאני עוסקת בעריכת ספרים. את מעמידה את עצמך לביקורת בזירה שאת עצמך מבקרת בה. אבל כשנתקלתי במשפט של הפילוסוף הצרפתי מונטאן, שאומר 'החיים שלי היו מלאים באסונות נוראים שמעולם לא התרחשו', החלטתי שאני חוסכת זמן. הרי מה מפחיד? אני כתבתי את זה, וזה עמד בכל הקריטריונים שעניינו אותי. שהם היו בעיקר יגאל שוורץ".

את שוורץ, פרופסור לספרות ועורך ותיק בהוצאה ובתחום, הכירה בלום כשהיתה סטודנטית, והתעקשה להגיש לו עבודה במקום מבחן בקורס מבוא רב משתתפים. באופן לא צפוי הוא הסכים, ובהמשך הציע לה להיות אסיסטנטית שלו באקדמיה. כיום שוורץ ובלום הם קולגות - עורכי מקור בכנרת. כעת רצה הגורל שהם עורכים זה את ספריו של זה.

"אנחנו חברים מאוד טובים, ומה יגאל יחשוב על הספר העלה את רף הציפיות מבחינתי. לא רציתי שהוא יגיד שזה טוב, כי אז בטח הייתי מתיישבת לכתוב הכל מחדש. רציתי את ההערות ממנו, והרגשתי בטוח וטבעי שהוא יהיה העורך של הספר. הגשתי לו טקסט מאוד מעובד, ועדיין ההערות שלו במיקרו ובמקרו היו נחוצות. לפעמים הוא הוריד לי רק מילה אחת ממשפט, וחשבתי איזה מזל שלא נשארתי עם המשקל העודף שלה. הנגיעות שלו עשו את כל ההבדל מבחינתי".

משפחה שכזאת

בלום מתארת ברומן שלה את הקרעים הקטנים והגדולים שנמצאים בכל משפחה "מאוחה", אותה היא מכנה בספר, "משפחה אסופית". ברקע נמצאים דיווחי חדשות על ילד ממוצא רוסי שנעלם לפתע, סיפורי אקסים מן העבר, יחסים בין אחים, וההיסטוריה המשפחתית שמלווה את הדמויות בכל חייהם לצד תלאותיה ופסגותיה של הזוגיות. היא מציפה תוך כדי העלילה סיפורים על בגידות, מיניות ושיגעון, וגם עוסקת בחרדות ובסיוטים שמלווים כל אדם, ובפרט, כל אישה שהופכת להיות אמא.

במציאות, היא גם חלק ממשפחה "מאוחה". היא חיה עם בן-זוגה 12 שנה, שלו יש שני ילדים משני סיבובים קודמים, ומגדלת איתו את בנו האמצעי ואת ילדתם המשותפת, בת ה-6.5. 

מה דומה בין המשפחה המוצגת ב"הביקור" לבין משפחתך שלך?

"אני כותבת על מה שאני מכירה, וזאת מנת חלקם של סופרים. כל יצירה בדיונית היא אוטוביוגרפית בדרכה. אז הספר הזה כן משיק למציאות בכל מיני דברים. נגיד, פעם ישבתי במסעדה ומצאתי את עצמי בסיטואציה דומה לזו שנתי ונילי מוצבים בה, וכן חייתי תקופה בפריז והכרתי שם דוגמן יפני, כמו שקורה בסיפור. אבל דווקא בקטע של היחסים בין הדמויות יש דמיון רחוק במבנה המשפחתי בין המשפחה בספר למשפחה שלי. בשביל זה נזקקתי לתנופת דמיון.

"התמזל מזלנו, והמשפחה החדשה שלנו כל כך הרבה יותר בריאה וזורמת בקווי התפר שלה ממה שמוצג בספר, שפה הייתי צריכה לדמיין הרבה. אבל זה היה לי רלוונטי ומעניין לחקור את זה. לא יכולתי להפנות את הראש לנושא הזה. יש גרעינים קטנים שפיתחתי אותם בעלילה, שהם חלק מהחיים של משפחות כאלו. אבל זה בשום אופן לא אחד לאחד".

יש רגעים קשים בספר, שעוסקים בבגידה, או בחרדה איומה של הורים.

"הדברים האלו נכנסו מעצמם, והתשובה ל'למה הם שם', היא כמו התשובה לשאלה 'למה אני בכלל צריכה את הסיוטים שלי'. חרדות, הרי, באות ללא הזמנה. אימהות זה שק של חרדה שבא עם שק של בונוסים, כך שהעסקה ממש שווה. במישור של הכתיבה יש קטעים בספר שהם כמו לתמלל את הסיוטים שלך. הכל נכנס שם".

נושא "המשפחה" המורכבת מאוד פופולרי בספרות המקומית כאן.

"קראתי הרבה ספרים על משפחות, אבל בעיני לא נכתב מספיק על משפחות מורכבות שהורכבו מחדש. זה נושא שהקולנוע מתעסק איתו המון, אבל פחות מדובר בספרות. משפחה זה נושא שהוא בעצם כל הנושאים שבעולם. אתה כותב על נקודות בסביבה שלך, על משפחות שחיות בזמנך. זה מזכיר לי שלקחתי מהספריה ספר בהשאלה לבת שלי. כשהייתי ילדה נורא אהבתי את אניד בלייטון, והעיניים שלי נפלו על העמודים הראשונים שהיא כותבת 'נשלח הודעות לחבר'ה'. חשבתי על זה שהכל משתנה. חבורה כמו השביעיה הסודית בעידן הפייסבוק היתה נכתבת אחרת. אני כותבת על המציאות שלי".   

היום לספר ביכורים יש חיי מדף קצרים גדושים בתחרות. איך ההרגשה להצטרף למשחק הזה?

"תרשי לי ליהנות בשבועיים האלה. אני מקווה לטוב ושהרומן הזה ימצא את הקוראים שלו. אני תמיד כתבתי וזה בלתי נמנע מבחינתי, ואם בעוד כמה שנים אני ארגיש שיש לי עוד כתב יד שראוי לראות אור אז אני אעשה את הצעד הזה שוב. בטחון עצמי בכתיבה זה משהו שמעולם לא חסר לי. אבל אני בהחלט מאושרת במקצוע שלי ומרגישה בת מזל, ויכולה לערוך עוד ספרים במשך הרבה שנים". 

נוח לך להיות חלק מהאימפריה של אחת ההוצאות הכי גדולות בארץ?

"המושגים האימפריאליסטיים הם לגמרי מטאפורות ומוניטין כלשהו שיצא להוצאה.

במציאות זה שדה פואטי שמורכב מחבורה של אנשים מעולים, עם תשוקה לספרות שאין אותה בהרבה מקומות ובחירות סופר-מעניינות בספרים שהם מוציאים. הרי ספרות היא דבר סוציאליסטי. לא צריך שום משאב פרט לעיפרון ומפית כדי להתחיל לכתוב ספר. המון בחירות של כנרת, בתחום העיון ובכלל, לא קשורות לשיקולים מסחריים. 

"כל אחד מהעורכים במדור שלו מוציא לאור ספרים, שמראש הוא יודע בוודאות שהם לא יחטפו מהמדפים, אבל בעיניינו הם אוצרות ספרותיים שיש להם את הקהל שלהם. צריך למצוא את האיזון וניתנת להכל הרבה מחשבה, אבל למרות שההוצאה צברה תאוצה גבוהה, נושא האימפריה הוא לא מבוסס מציאות".  

אז מה את מאחלת לספרות הישראלית?

"שתהיה בריאה. העיקר הבריאות".