דימוי גוף נשי: מלכוד 22 שלא נגמר לעולם

כשאת אשה, לא משנה כמה תארים יש לך, קריירה משגשגת או משפחה למופת, תחושי את תחושת ההישג הגדולה ביותר כשהצלחת להוריד את המכנסים בלי לפתוח את הכפתור. עם זאת, בניגוד ליעדים בתחום ההשכלה או התעסוקה, אליהם מגיעים, מסמנים "וי" וממשיכים הלאה אל היעד הבא, בתחום הדימוי החיצוני לעולם לא תוכלי לכבוש את היעד ולהיות מרוצה באמת.

עוד על נשיות בערוץ יחסים:

חברות נשית: אהבה שהופכת לאיבה

אני פמיניסטית וזה לא אומר שאסור לי להיות נשית

בשיער קצר אני מרגישה פחות נשית. פחות אני

מדברים על נשיות גם בפייסבוק שלנו. לייק, כבר עשיתם?

אידיאל יופי בלתי אפשרי כחלק מתרבות הצריכה

בינינו, מתי בפעם האחרונה הסתכלת במראה והיית מרוצה? גם אם את חיה בשלום עם הגזרה שלך, כל מה שתראי זה את החצ'קון הסורר או את תווי הגיל על פניך. תמיד תראי לך נמוכה או גבוהה מידי, עם ציצי קטן או גדול מידי, עם שיער חלק או מקורזל מידי. נכון שבמידה והיית מרוצה מבבואתך אז היית שמה לב למשהו אחר לא בסדר כי כזה הוא הטבע האנושי, אבל כשזה נוגע לדימוי גופני מדובר בחוסר שביעות רצון שנובעת לא רק מתוך עצמך אלא מתוך מסרים שהוחדרו בך מבחוץ, ופה מתחילה הבעיה.

האצבע המאשימה לרוב מופנית כלפי כלי התקשורת ועולם הפרסום, כאחראים להציג לנו אידיאל יופי בלתי אפשרי בדמות מוטציות גנטיות שלא בלבד שנולדו רזות, גבוהות ויפות, החצופות גם מצליחות לחזור לגזרה שלפני הלידה תוך ארבעה ימים בלבד. לא שיש סיבה לקנא בדוגמניות, כיוון שאפילו הן לא מצליחות לעמוד בסטנדרטים הנוקשים של היופי ותמונתן עוברת ריטוש מוקפד. לא רחוק היום בו לצד תמונת הארנבת עם הכיתוב "לא נוסה על בעלי חיים" תופיע תמונת אשה עגלגלה עם הכיתוב: "לא נוסתה בתוכנות פוטושופ".

נוטים להאשים את המפרסמים גם בכך שהם מדגישים את מה שפגום בך כדי למכור לך את נוסחת הקסם לתיקון הפגמים. אחרת, למה שתרצי להעלים את הצלוליטיס והקמטים? בסופו של דבר מדובר על זיהוי דימויים קיימים וניצולם לשם קידום מוצר, אבל השאלה האמיתית שצריכה להישאל היא לגבי תקפותם מלכתחילה – כלומר, מי קבע שכך צריך להראות גבר וכך צריכה להראות אשה.

נשיות כספר חוקים נוקשה

קחו למשל את סמל המיניות מרילין מונרו. ידעתם שהיפהפייה היתה במידה 44? בתקופתנו מידה כזאת מקבלת מיד את המחמאה המרגשת "דבה".

נשיות מתפרצת במידה 44. מרלין מונרו(צילום: איי פי)

העובדה המוגמרת הזאת של איך צריך להיראות היא לא מציאותית, והסיכוי שנצליח ליישר קו ולהיראות כמו אידיאל היופי הוא כמו הסיכוי שתהיה בישראל רכבת תחתית. למרות שהוא מופעל גם על גברים, הוא נוקשה יותר כלפי נשים.

בנוסף למישטור הגוף בדיאטות וניתוחים, אשה נתפסת כ"נשית" כאשר היא לובשת בגדים צמודים ונעלי עקב, מעטרת פניה באיפור ומטפחת ציפורניים ושיער. אשה, אם כן, לא יכולה לנוע בחופשיות במרחב משום שהיא מוגבלת על ידי בגדים לא נוחים ו'קונסטלציה' של דברים שיש להישמר עליהם (“אבל בדיוק עשיתי מניקור!”).

אני לא באה להאשים גברים ולטעון שהם אחראים לתכתיבי יופי מגבילים. הגברים נולדים לתוך מציאות בה דימויים מסויימים הם יפים ו"נשיים". הם יכולים להסכים עם התפיסה שאשה רזה היא בהכרח יפה, אך באופן אישי להימשך למלאה.

מראה מראה שעל הקיר, מי הכי רזה בעיר?(צילום: shutterstock)

אני גם לא באה להאשים נשים אשר "נכנעו" לתכתיבי יופי קיימים. אישה הישר בעיניה תעשה על פי בחירתה שלה. הבעיה היא שמושג הבחירה הוא חמקמק מאחר שאנחנו מפנימים את דימוי היופי בצורה כל כך חזקה, עד שאנחנו שוכחים שמדובר בתכתיב חברתי. התכתיב הזה צובע את הדרך בה אנו רואים את עצמנו, ולרוב בצבעים שאינם מחמיאים לעור הפנים.

המשמעות היא שאנחנו באמת בטוחות שרזה זה יפה ועקבים זה נשי (אני מכירה נשים מעל 1.75 שהולכות עם עקבים). אידיאל היופי מוטבע וצרוב בנו עד כדי שהפכנו אותו לשלנו, כך שאנחנו מצייתות לו לא בגלל שהוא נכפה עלינו, אלא בגלל שאנחנו בעצמנו מאמינות שכך יש להיראות. אנחנו מתאפרות לא בשביל גבר, אלא כי ככה אנחנו בעינינו הכי יפות.

האם אנחנו באמת חופשיות?

אז אם אנחנו כל כך מושפעות מתפיסות חברתיות, האם יש משמעות לבחירה החופשית? באופן אישי כאשה (וכחסרת קורדינציה) בחרתי ללבוש בגדים נוחים ולהימנע מנעילת נעלי עקב וגידול ציפורניים. יחד עם זאת, ללא כל סתירה, בחרתי להתאפר ולהסיר שערות. קשה לי להגיד שהסרת השיער היא בחירה חופשית. היא נעשית משום ששיער גוף אצל נשים נתפס בעיני כ"לא נשי", תפיסה שנשתלה אצלי באופן חברתי, אך מרגע שכך היא הפכה להיות שלי.

בסופו של יום, כל בחירה שתעשו היא לגיטימית, כל עוד היא נעשית מתוך מודעות לכוחות המופעלים עלינו להתמרכז לתוך דימוי. רק את ואתה תחליטו אלו מדימויי ה"נשיות" וה"גבריות" תרצו לאמץ, ועם אלו סטיות מהם תוכלו לחיות בשלום.