רבקל'ה מונדלק: ספרים לעת פרידה
חמשת הספרים שתמיד הולכים עם הסופרת רבקל'ה מונדלק עוסקים בפרידה, אבל יש בהם גם משהו שעוזר לה לחפש את הטון הנכון בכתיבתה שלה. ספרים על הסכין
אלו ספרים שנוגעים בפרידה. פרידה ממישהו, ממשהו. זו תקופת מעבר בחיי: אני עוברת מבית לבית, מצל לאור, מיש לאין, מאין ליש. אורזת, מקפלת, קוראת, שורפת, נוצרת. אבל חמישה מספריי הולכים איתי לכל מקום. בספרי "שמורת נפש", מסופר על משפחה שאחד מבנייה בחר לשים קץ לחייו. כשהאב מגלה את מכתב ההתאבדות של הבן, הוא פותח איתו בשיחה, ורועי הבן אומר: "בכל פעם שתפגוש בן-אדם שמחפש את הטון שלו, תדע שהאדם הזה נושם".
רוצים לקרוא עוד ספרים על הסכין? היכנסו לכאן!
בחמשת הספרים שבחרתי יש משהו שעוזר לי לחפש את הטון שלי. חיפוש אחר הטון הנכון לא נגמר אף פעם, אך יש ימים שבהם דומה שהוא יכול להימצא - הרי יש ספרים שבהם הוא נמצא.
"ועיני טפות כבדות ואפלות", מאת אלזה לסקר שילר
כשהשמים לא מגינים מעל ואין רצפה מתחת, והנפש מבקשת ומייחלת לדיוק רגשי אני פונה אל השירה. אלזה לסקר שילר השיבה את נפשי בשירה, אמא.
אני חשה את חיי הערמים
דוחפים את עצמם מחוף ארץ-האם,
כה ערמים לא היו חיי מעולם,
כה מסורים לתוך הזמן,
כאילו עמדתי נשורת פריחה
מאחורי קץ היום
בין לילות רחבים,
לבד.
"הגבוליים", מאת פטר הוג
זהו ספר נפלא ומטריד. זהו סיפורם של ילדים ובני נוער שהוגדרו כ"גבוליים" ונשלחים לבית ספר פרטי שנקרא "ביהל". למעשה, המוסד הוא מעבדה ניסיונית לאילוף אלים של ילדים שיוכלו להתאים לזרם הממלכתי בדנמרק. פיטר, הגיבור, מתאר הן בעיניים של ילד והן בעיניים של מבוגר את פעולות האילוף הללו ואת תוצאותיהן. בציטוט שבחרתי פיטר מסתכל במציאות דרך עיניה של בתו, ומתאר את נקודת המבט הילדית.
"מה שאמרה לי הוא שהיא מנסה להכניס סדר בעולם. על הרצפה, כשהתיישבתי לצדה, ראיתי, כמו מבעד לעיניה, איך העולם מצטייר בעיניה. גדול, מדביר. בעזרת המילים ניסתה, בתוך התוהו ובוהו, לחצוב תעלות של סדר. לסדר פירושו לזהות. מסביב לילד אנשים באים והולכים, חפצים צצים ונלקחים, הסביבה מקבלת צורה ומתמוססת. ולא ניתן שום הסבר, כי איך אפשר להסביר לילד את העולם? לכן השתמשה במילים. מילים מעגנות ומגינות על מה שכבר איננו".
"סעיף צ'לו", מאת ליהי חנוך
ספר יפהפה שנכתב ברווח שבין שירה לפרוזה. זהו ספר מסע. מסע בזמן. מסע בתוך הנפש. "אדם הולך עם הטון של הסיפור שלו. כל היום הוא מחזיק אותו על הידיים. בחוץ מתחלפות עונות השנה ועונות החיים, האנשים והקירות ולוחות הזמנים חובטים בו מכל צד, והוא מחזיק את הטון של הסיפור שלו על הידיים ומכסה אותו בגוף שלא ייפגע".
"רוב הזמן אנחנו לא מתגעגעים. אנחנו רודפים. כובשים את הכאב ואת הכעס ואת הפחד, כובשים את הבכי מפני התינוקות. אלה שמתגעגעים, עטופים בבור גדול, משוגעים."
"חייבים לדבר על קווין", מאת ליונל שרייבר
מדובר על ספר מרתק, וחובט ומעורר מחשבה על הטבע האנושי ועל ההסברים הקלושים שאנו מנסים לתת לו. הסופרת מגוללת סיפור רצח באמצעות סדרת מכתבים, והללו מקלפים עוד רובד ועוד פרט מזעזע, עד שהתופת מתגלה במימדים בלתי נתפסים.
"קווין, אני מתגעגעת לאבא שלך. אני עדיין מדברת אליו. אולי זה יפתיע אותך,
אבל אני כותבת לו. אני כותבת לו מכתבים שנערמים על השולחן שלי בערמה ענקית, מפני שאני לא יודעת לאן לשלוח אותם. אני מתגעגעת גם לאחותך. מתגעגעת מאוד. וכל כך הרבה משפחות אחרות מתאבלות. אני יודעת שעיתונאים ופסיכולוגים ואולי גם אסירים אחרים שואלים אותך את השאלה הזו, אבל מעולם לא סיפרת לי על זה. אז בבקשה, תביט בי עכשיו. תסתכל לי בעיניים ותענה על השאלה. הרי רצחת אחד עשר בני אדם, כולל בעלי ובתי, ואני רוצה לדעת למה".
"לב מתעורר", מאת גיל הראבן
ספר מופלא שעוסק בתנועה, בתנועה של הגיבור המרכזי שלאורך הספר נדמה שאישיותו נפרמת עד דק והוא יורד מערכיו. הספר בוחן את התפקידים שהגיבורים ממלאים זה בחייו של זה. את הצורך להחליף תפקיד, לשנות, ואת היכולת של הסביבה להבין ולקבל. בעיניי, הספר עוסק באחת השאלות המרתקות והחשובות ביותר, עד כמה אנחנו מכירים את הורינו, אחינו, אהובנו. בחרתי ציטוט מפי האחות של אורי, הגיבור המרכזי, בספרה של גיל הראבן.
"ואולי באמת אין ביכולתי לתפוס או ללכוד שום דבר. אולי באמת לא ניתן.
אולי אפשר רק לעקוב אחר תנועת הצללים המוקרנים של אחינו".
ספרה השני של רבקל'ה מונדלק, "שמורת נפש", ראה אור לאחרונה בהוצאת ידיעות אחרונות, סדרת ליריקה.
לפנייה לכתב/ת 
