"עִזים" של דניאלה כרמי: סיפור מדברי

דניאלה כרמי היא מומחית באוּמנות הכתיבה. מלאכתה מהוקצעת, מסוגננת ומדויקת. היא מיטיבה לנסח דיאלוגים מתומצתים, היוצרים תמונה חיה של הסיטואציה בה נוכחות דמויותיה. גם בספרה החדש, סיפור קצר בשם "עִזים" (סדרת פרוזה אחרת, הוצאת עם עובד), היא מדגימה את יכולותיה כאשת מלאכה מעולה; מקצוענית של ממש הערה לניואנסים העדינים ביותר בטקסט, ושומרת על עיצוב משכנע של סיפור המעשה.

"עזים". נתלשות מביתן במדבר

"עזים" כונה "סיפור מדברי"; ואכן, הוא מתרחש באזור מדברי בדרום הארץ. מיקי, אריק ואזולאי, שלושה גברים המגיעים מרקע שונה, שעברם אינו ברור לחלוטין, הם ה"חיילים הפשוטים" בפרויקט של העירייה שמטרתו החרמת העזים של התושבים הבדואים שהממשל החליט להעבירם לשכונת שיכון מרוצפת בבתי אבן. הסיבה להחרמה אינה מוסברת ("זה החוק", נאמר), והשלושה, שהגיעו למדבר כדי להרוויח כמה לירות, מתמודדים עם המהלכים הפוליטיים הסבוכים, מנסים להתעשר מהצד ולומדים דברים לא נעימים על עצמם ועל הזולת.

"מחלון הצריף נראו רק גבעות חול ושמים בלי צבע...שלושה בחורים הסבו אל השולחן המאולתר, אכלו נקניקיות ושתו בירה זולה." כך נפתח הספר; פתיחה שדי בה לעצב הן את התפאורה המובחנת שהסיפור מתרחש בחסותה, והן את הלך הרוח והאווירה של ההתרחשות. כרמי מכניסה אותנו מיד אל ליבת הסיפור, נמנעת ממסירת טקסט מקושט ומלל עודף. כתיבתה תמיד רזה, אך מלאת בשר; גישתה סגפנית משהו אך עשירה ברגש, המכווץ כאגרוף קפוץ עד שתבחר להנחית עלינו את המהלומה.

שמש, חום וחיזיון תעתועים

המדבריוּת של הסיפור באה לידי ביטוי במספר אופנים. העלילה מתרחשת במדבר: השמש, החום, חזיונות תעתועים, תנאי השטח הקשים והאוכלוסייה המקומית - כל אלו מתפקדים כגורמים מעכבים, המשהים את הימצאותם של שלושת הגברים בסיטואציה הבעייתית.

צחיחות המדבר והגיאוגרפיה הייחודית לו תורמים לתחושת הניכור, האין-מקום המכיל בתוכו את האוניברסלי והקונקרטי גם יחד. כרמי מציבה את דמויותיה במרחב פרוץ, אך בשל התפקיד אותו הם ממלאים, עולה הסוגיה הפוליטית-חברתית (ומכך נגזר: גם הבינאישית) הספציפית. סוגיה זו הופכת את הטקסט לטקסט פוליטי מובהק, המעלה אל פני השטח את המאבק בין המדינה לאזרחיה, והאופן בו היא מכפיפה את הבדווים לגחמותיה הפוליטיות והכלכליות.

ניתן אף לומר כי המדבריות מתגלמת בטקסט עצמו. יש משהו "חולי" בטקסט של כרמי; מצד אחד, דחיסות עלילתית ודמויות המתקשות לפלס את דרכן במרחב - פעולותיהן נתונות תמיד במאבק, מלוות בקשיי הסתגלות נפשיים וממשיים. מצד אחר, אם ניקח את הטקסט וננפה אותו כמו חול הנשפך בין אצבעות הידיים, נגלה כי כל מילה ומשפט, כל בחירה סגנונית וכל תיאור, יוצרים מצע רך שניתן לעצבו בכל דרך שהיא. הדיכוטומיה שבין הרכות החולית והדחיסות הטובענית, יוצרת מערך כוחות מרתק, הממחיש את האמביוולנטיות של הדמויות.

הן למעשה כלואות ופועלות כמריונטות על ידי כוח עליון להם, שאינו מותיר להם אפשרויות בריחה ממשיות. אך הן כלואות במרחב שהוא לאמתו של דבר מרחב פרוץ, ויש לגברים אפשרות - גם אם קלושה - לברוח, להשתחרר מהמציאות שכובלת אותם, אך הם אינם עושים זאת. לפיכך, הביקורת שמתעוררת כלפי המדינה זולגת גם אל הדמויות עצמן, אל "החיילים" שמשתפים פעולה עם המהלכים הבעייתיים.

הוראות במה

הספר מושתת בעיקר על דיאלוגים, בעוד קול המספרת מזכיר הוראות במה; וכך מתגבש טקסט בעל אופי דרמטי שמהדהד ליצירתו של ברטולד ברכט, שגם מצוטט בתחילת הספר. גם סארטר והמחזה המפורסם שלו "בדלתיים סגורות", מורגש במידת מה בתחילת הסיפור. הדמויות מוצבות בגיהינום עלי-אדמות, בעוד האוויר הלוהט שבחוץ נותן את אותותיו גם במתחם הסגור. למעשה, איננו עדים להתרחשויות מחוץ לצריף. אחדות המקום נשמרת לחלוטין, פרט לסוף הסיפור, וכל מה שמתרחש בחולות, בגבעות ואפילו בחלקה המקיפה את הצריף נמסר לאחר שקרה.

הבחירה הזאת מקרבת את הספר לסוגה הדרמטית, שכן המדבר נמצא תמיד מאחורי הקלעים; ובמקביל, היא תורמת לתחושה מעיקה של "בדיעבד", נטרול מוחלט של היכולת להניע מהלכים בהווה, שכן הדרמה המתחוללת בחוץ - המעשה הפוליטי והחברתי המקומם, תמיד נמסרת לאחר שהתרחשה, ואין דרך לשנותה.

לפיכך, הצריף משמש את כרמי לעיצוב מעבדה קטנה של הישראליות העכשווית. נקודת המוצא היא פרובלמטית לכשעצמה, והאינטנסיביות של התודעה מוצאת את ביטויה בסצנות הדיאלוג בין הדמויות. מיקי הקיבוצניק, המגלה בתחילת הסיפור גישה הומאנית משהו, המתערערת נוכח התהפוכות שהוא חווה, הוא חולה ניקיון.

המקלחות התכופות שהוא עורך הן בעלות אלמנט של טיהור, כאילו מיקי מנסה לשטוף מעצמו את חטאיו. אזולאי, בחור מזרחי שתומך באחיו הנרקומן, נותר ביקורתי כמעט לאורך כל העלילה. אך גם הוא נמצא בעימות מתמיד בין החוש הביקורתי וההומאני, להכרח לשרוד במדינה שאינה מעניקה הזדמנות שווה, ובמציאות שמחייבת אותו לשקר כדי לא ליפול לתהום.

לעומתם, דמותו של אריק, גברבר אינטרסנט ותחמן, מפלס את דרכו בזכות לשונו

החלקלקה ויכולתו להתאים עצמו למצבים שונים, תוך שהוא שם את טובתו מעל לכל. לא במפתיע הוא גם הדמות הסבוכה והמסתורית ביותר, ובזכות המניפולטיביות שלו וחוסר היכולת להכריע בנוגע לאמיתות דבריו, אריק הוא זה שמפיק את המרב מהמציאות הסבוכה בה נמצאים הגברים. על שתי הדמויות הנוספות בסיפור אני מוצא לנכון לא להרחיב את הדיבור, כדי לא לפגוע בחוויה הדרמטית של קריאת הספר.

"עזים" מלווה בציורים של המאיירת הלה חבקין; ציורים בשחור-לבן, שהמוטיב החוזר בהם הוא כמובן עזים. גישתה הסוריאליסטית אך העדינה של חבקין בציורים, תומכת דווקא בארציות המדכאת ובטקסט הדחוס, המקרקע את הקוראים וכמו מחייב אותם לחוש את חומו של המדבר, המגולם גם ביצרים הבוערים של שלוש הדמויות המרכזיות. "עזים" הוא עוד יצירה מצוינת של כרמי, הפועלת על רקע של צחיחות רעיונית והיעדר סגנון מקורי במרבית הספרות הנכתבת בעברית בשנים האחרונות. כרמי מצטרפת למספר מצומצם יחסית של סופרים שיש בהם די תעוזה להציג טקסט שונה, ייחודי ומעורר מחשבה, ושהם בעלי יכולות לבצע את מלאכתם בצורה מקצועית, רגישה ומדויקת.

"עִזים", מאת דניאלה כרמי. איורים: הלה חבקין. הוצאת עם עובד. 129 עמ'