"החמרת ענישת פגע וברח עלולה דווקא לפגוע"

נדמה כי אין כיום דבר קל ומקובל יותר מהצעה להחמרת ענישה. לא במקרה מאושרות בשנים האחרונות הצעות כאלה על-ידי הכנסת, ברוב בו נבחרים שליטים ערבים לכהונה נוספת. קחו למשל את ההצעה שהפכה לחוק - החמרת הענישה על מי שפגע וברח, משבע או תשע שנים עד עתה, ל-14 שנים מעתה ואילך. החמרה משמעותית, עד פי 2 מהעונש הקיים, האמורה כך נראה למנוע מהנהג הפוגע להיעלם במהירות מזירת התאונה.

עוד בערוץ הרכב של ynet:

• כמה מרוויחות חברות ביטוח? כנראה לא מספיק  
• 10 טעויות הנהיגה הנפוצות ביותר (בעיקר) בחורף
• רנו קליאו 1.2: ניצחון מרשים לכוחות השוק החופשי
  

אלא שצריך לזכור עניין חשוב אחד. הצעות חוק פופוליסטיות מתקבלות חדשות לבקרים, ואין בהן כדי להפחית את התופעה - כך הוכח כבר באין ספור מקרים. למעשה, מספיק לנתח את נתוני משטרת התנועה, כדי לגלות כי החמרת הענישה הקיצונית שנחתה עלינו בשנים האחרונות, לא הואילה בהרבה - אם בכלל. ודברים אלה אמורים כמובן גם לגבי עבירת פגע וברח, שעלתה לכותרות בנסיבות טרגיות.

קחו למשל את נאוה אפרתי, אשר נהגה בליל ה-24.3.84 בכביש גהה, סמוך לגשר רמת אליהו. במהלך הנסיעה חשה אפרתי חבטה ברכבה. אך מכיוון שמדובר היה בקטע דרך חשוך שאינו מוכר לה, ובאזור שנראה לה עוין, המשיכה בנסיעתה לביתה. שם סיפרה לבעלה על האירוע, ויחד חזרו למקום התאונה, כדי לוודא כי איש לא נפגע. כשהגיעו לשם, גילו גופה ללא רוח חיים.

אפרתי הואשמה בעבירת הפקרה לאחר תאונה, שהעונש בגינה עמד אז על שבע שנות מאסר, ועניינה הגיע גם לבית המשפט העליון. שם התחשבו בשנים שחלפו מאז האירוע, בתחושת הפחד שליוותה אותה בהיותה נהגת שומרת חוק, וכן בעובדה שחזרה למקום זמן קצר לאחר המקרה יחד עם בעלה. עוד התחשבו בעובדה כי המנוח נפטר במקום, ולא ניתן היה בכל מקרה לסייע.

כיוון שבאותה עת לא הותר לבית המשפט שיקול הדעת, ולכן חייב היה להטיל עונש מאסר בפועל, הוחלט להטיל על נאוה אפרתי יום מאסר אחד, אותו בילתה עם שופטי בית המשפט העליון באולם הדיונים. ולשאלה המתבקשת: לו אפרתי היתה חוששת מעונש מאסר לתקופה ארוכה (עוד יותר), האם הדבר היה גורם לה להישאר בזירת התאונה? מקום חשוך, מבודד ובסביבה לא מוכרת? או שמא העונש היה דווקא מדרבן אותה ביתר-שאת להימלט.

המסר העולה מהצעות חוק דומות, הינו חוסר אמון במערכת המשפט. עניין המתיישב עם המתקפה המתרגשת בימים אלו על בית המשפט העליון, והניסיון לכפות את השקפת עולמם של מפלגות הימין על השופטים המתמנים. הגישה לפיה יש לדרבן את השופטים להחמיר בענישה, מכיוון שהם חשודים בהיותם רחמנים בני רחמנים, משוללת כל יסוד ענייני, ויש בה כדי לגרום לשופטים לחשוש מהפעלת שיקול דעת עצמאי ומאוזן.

אין גם ספק כי נוכח המגמה המסתמנת של "להחמיר, להחמיר, להחמיר", עלולים שופטים לראות עצמם מחויבים להעניש בחומרה כפולה ומכופלת על מה שראוי לטעמם; גישה זו עלולה לגרום לשופטים לזנוח את חובתם להעניש בענישה מאוזנת, תוך שקלול נסיבותיו האישיות של הנאשם ונסיבות המקרה.

לא מזמן הופעתי בבית המשפט המחוזי בתל אביב, וזכיתי לשמוע אמירה מעניינת בעניין זה מפיו של שופט, אשר התייחס לטענותי בדבר הצורך שלא להחמיר עם מרשתי. כאשר פרטתי בפני השופט את טענות ההגנה לעניין נסיבות המקרה, השיב לי כך: "דע לך כי רוח חדשה נושבת, והעונשים שהטלתי בעבר לא מוטלים בימים אלו". על כך השבתי כי "אם רוח חדשה נושבת ונכנסת לאולם הדיונים, יואיל אדוני לסגור את החלון".

אילון אורון מפרש ומייעץ ל-ynet בנושא משפט תעבורתי