דפני ליף: מחאה ברשת - בגלל הבדידות
"פייסבוק יצר מין תחושה של קהילה מדומיינת, שיש בה המון חברים שאתה יודע מה קורה איתם. אבל זו פיקציה, והבדידות חזקה מאוד", אמרה דפני ליף ברב-שיח בפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות. מחאת האוהלים - ניסיון לפרוץ את מעגל הבדידות
באיראן נתנה האינטרנט, על הבלוגים והרשתות החברתיות שבה, במה לאופוזיציה המושתקת. באביב הערבי היא היתה מקום להפצה ולתיאום פעולות מחאה נגד השלטון. בארה"ב היא מאפשרת לאנשי מחאת Occupy Wall Street להפעיל תקשורת חלופית לתקשורת המיינסטרים. מה היה תפקידה אצלנו במחאה החברתית? דפני ליף, שפתחה את המחאה עם אירוע פייסבוק של הקמת אוהל בשדרות רוטשילד בגלל גובה שכר הדירה בתל אביב, מספקת תשובה מפתיעה: הרשת סייעה להתמודד עם תחושה של בדידות גדולה.
"אני חושבת שיש פה איזושהי אבולוציה מאוד טבעית של הדור שלי בקשר לשימוש ברשתות החברתיות, בייחוד בתל אביב", אמרה ליף ברב-שיח "ניו מדיה, נשים ומהפכה" שהתקיים ב-12.11 בפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות. "זה לא מקרי שבעיר כמו תל אביב זה פרץ – בגלל המצוקה הכלכלית, אבל יותר מהכל זה בגלל תחושת הבדידות. כל אחד באמת נמצא בתוך ארבעה קירות שלו. השיח שאתה מנהל הוא או בעבודה, שאתה עובד מבוקר עד לילה, או במקומות בילוי, שיש בהם הרבה מאוד עשן, חושך, ואין קשר בין חיי הלילה שלך לחיי היום. מהבחינה הזאת, הכלי של פייסבוק יצר איזה מין תחושה של קהילה מדומיינת, שיש לך בה המון חברים שאתה מה קורה איתם. וזה פיקציה. כי באמת שתחושת הבדידות היא מאוד חזקה".
דפני ליף - גם באנימציה
צפו: מחאת האוהלים באנימציה טאיוואנית
אהוד קינן
סרטון אנימציה מתמצת בדקה ו-21 שניות את המהפכה שמתרחשת בישראל בשבועות האחרונים ומציג את הקרב בין בנימין נתניהו לדפני ליף
"כשפתחתי את האירוע הזה הרגשתי יותר מהכל מאוד מאוד לבד", אמרה ליף. זו היתה יותר מהכל זעקה לעזרה. אני חושבת שזה היה נסיון לחצות את הגבולות של הרשת החברתית, בלי שום ספק. כשגיא לרר מ'צינור לילה' הראה לי את הראיון הראשון בעצם שלקחתי בו חלק בחיי, אז אמרתי את זה שם, אמרתי 'עדיף לא להרגיש לבד'".
באופן פרדוקסלי, דווקא פייסבוק שימשה את ליף ואנשים נוספים להכיר זה את זה, לצאת מהאינטרנט ולהיפגש בעולם הפיזי. "זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי שיש מצב שהרשת החברתית, עבורי ועבור חברי, היא מקפצה על מנת להפוך אותה לכלי פחות משמעותי בחיים שלי", אמרה ליף. "אני חושבת שכאן טמון ההבדל בין מה שקורה במקומות שבהם הגישה לאינפורמציה היא כל כך פתוחה, שזו הדרך היחידה לתקשר, לבין זה שאנחנו ויתרנו על המרחב הציבורי. וזה, אני חושבת, הבדל מאוד משמעותי".
המדיה החברתית חשובה אבל לא מספיקה למחאה, אמר פרופסור גוסטבו מש, חוקר בכיר במכון לחקר החברה באוניברסיטת חיפה. "מה המשמעות של מאה אלף לייקים? של מיליון לייקים? במקרים מסויימים זה מתורגם להפגנות של 200-300 אלף איש בישראל, אבל במקרים מסויימים לא. במקרה הזה היתה, בישראל לפחות, היתה התגייסות של המדיה המיינסטרימית".
עם זאת, התקשורת עשויה לאבד עניין, כפי שליף כתבה בפייסבוק: "לכל אנשי התקשורת באשר הם: אני יודעת שאתם מספידים את המחאה הזו כל הזמן, בייחוד עכשיו (חורף, איראן, נעלמנו). אין בעיה, תעשו את עבודתכם. כולם צריכים להתפרנס. אבל באותה נשימה בבקשה מלאו את חובתכם כאזרחים ותהיו מודאגים. זוהי גם המדינה שלכם!"
לסרטונים אינטרנטיים יש כוח רב, אמרה אסנת טרבלסי, בעלת חברת "טרבלסי הפקות": "כיוצרת סרטים חברתיים אני יכולה להגיד שאת עובדת לפעמים חמש שנים על סרט שבסופו של דבר מגיע לפסטיבלים – יש לי סרט שהיה בשבעים פסטיבלים בעולם ונקנה על ידי 15 תחנות טלוויזיה בעולם – ואין לזה שום פרופורציה לסרטון של ילד רוקד 'שובי לפרדס' עם האח שלו באמבטיה או חתולה שמנגנת על פסנתר, ועם זה אנחנו צריכים להתמודד. יש את הגימיקים אבל יש את הדברים האחרים. נגיד, המחאה במצרים, חלקה התחילה עם בחורה צעירה ששמה מולה מצלמה ודיברה אליה ואמרה 'אני לא מוכנה יותר, בואו נצא לרחוב'".
(צילום: עידו קינן)
ליף, עורכת וידאו במקצועה, כבר שם: "אחד הדברים שאנחנו משקיעים בהם הרבה מאוד אנרגיה זה סרטוני הסברה על מנת להפיץ אותם ברשת, כאשר הדגש הוא על קווי המתאר של השיטה, לדוגמה חוק ההסדרים, חוק שהוא כל כך קריטי, כל כך אנטי דמוקרטי, כל כך עוקף ציבור, ורוב האנשים לא מבינים מהו. ובשביל זה צריך לפנות לאנשים שיודעים לעשות סרטון טוב. הפלוס המאוד גדול שלנו הוא שיש לנו המון יכולות וכלים לתעל על מנת לשנות את המציאות שלנו".
ליף סיפרה על נסיון של המשטרה למנוע ממנה להקים את האוהל, כולל איום בגידור השטח ופתיחת תיק פלילי, וקשרה אותו למהלכים של השלטון להצרת צעדיה של התקשורת (היא הגיעה אמש (א') לכנס החירום של התקשורת, שעסק בכך). "אנחנו נמצאים על סף משהו מאוד מאוד מפחיד", אמרה ברב-שיח. "אין ספק שלגבי השימוש במדיה הדיגיטלית, בניו מדיה, בגופי התקשורת האחרים, אנחנו ממש לא רחוקים מתוניסיה, ממצרים, ומאוד חשוב לציין את זה. אני אומרת את זה בחרדה".
השקרים הכי גדולים
פרופסור מש מנה שתי בעיות עם התקשורת האלטרנטיבית האינטרנטית. האחת: "במדינת ישראל, 70% יש להם נגישות לאינטרנט. במדינת ישראל המתקדמת, 30% הם לא שם. עיקר הקהלים שהם לא שם הם קהלים בעלי סטטוס סוציו-אוקונמי נמוך, השכלה נמוכה ואוכלוסיות מאוד מסורתיות". השנייה: "יש גם ליברליזציה של הפצת מידע של גופים שלא היינו רוצים שיפיצו מידע. ניאו נאצים למיניהם ולא בכמות קטנה, גזענים למיניהם, שוביניסטים למיניהם, לאומנים למיניהם, גם הם עושים שימוש במדיה החברתית ולכן זו זירה חדשה של מאבק".מש סיפר שזו פגישתו הראשונה עם ליף, ואמר: "את הסודות הכי גדולים שלה אני ידעתי מרוטר.נט".
ליף: "את המה? את הסודות הכי גדולים שלי? אולי את השקרים הכי גדולים".
מש: "אבל רוטר.נט הוא גם חלק של האופק הזה של מדיה חדשה. המדיה החדשה פתוחה לכולם, והיא פתוחה גם לאקטיביסטים וגם לקאונטר-אקטיביסטים וגם לטוקבקיסטים בתשלום וגם לטוקבקסטים שמתנדבים. בואו לא נשכח שהמפה הפוליטית בישראל לא השתנתה כל כך. יש מחנה שפועל בלגיטימציה ויש מחנה שפועל בדה-לגיטימציה, ושניהם משתמשים במדיה החברתית".
ליף. הסודות והשקרים הכי גדולים
צילום: ירון ברנר
מומלצים
