שנה לאסון הכרמל: דו"ח חריף? אפילו אנדרטה אין

יערות הכרמל הולכים ומשתקמים באיטיות מהאש שאחזה בהם, המשפחות עדיין לא: שנה חלפה מאז אסון הכרמל בו קיפחה את חייה ענבל אמויאל, בת 26, ובני משפחתה ומקורביה עדיין מתקשים לאסוף את השברים. את מעט התקוות שנותרו להם הם תולים בדו"ח מבקר המדינה על הנסיבות והכשלים שהובילו לשריפת הענק, בה נהרגו 44 ישראלים. הדו"ח צפוי להתפרסם בחודש הבא.

שנה לאסון הכרמל - כתבות אחרונות:

"הייתה פה פאשלה ומישהו צריך לתת את הדין. כל הפדיחות צריכות להתגלות. נתחיל בכרישים ובהם אני מתכוון בראש ובראשונה לשר הפנים, אלי ישי", אומר אביה של ענבל, שמעון אמויאל, מי שהיה אחד הקולות המרכזיים בקרב המשפחות השכולות בחודשים שאחרי האסון. "יש לנו המון ציפיות, אך מצד שני החיים שלנו השתנו ללא היכר. אני שבר כלי. החיים אינם חיים אלא גיהינום אחד גדול. כל המשפחה התפרקה. שמחת החיים נעלמה לנו".

משפחת אמויאל אמנם זוכה לסיוע ותמיכה צמודה משירות בתי הסוהר, אולם מתקשה להתקרב למשפחות אחרות שאיבדו את יקיריהן באסון. "ניסיתי ליצור קשר עם משפחות קרובות לנו. ניסיתי לשפוך את הלב עם מישהו שנמצא באותו מצב וחי בבאר-שבע, אבל זה לא מתחבר לי. אינני יודע להסביר למה, הכאב הוא אינדיבידואלי", מציין האב השכול.

שמעון אמויאל. "לא מצליח להתחבר"(צילום: אליעד לוי)

ענבל, תושבת דימונה, הייתה בת הזקונים במשפחת אמויאל ובדיוק כמו אחיה השוטרים - רצתה להתגייס לכוחות הביטחון. היא סיימה תואר שני בקרימינולוגיה ובספטמבר 2009 החלה קורס סוהרים. את מותה מצאה על אוטובוס הצוערים שנלכד בלהבות.

"הגורל בחר בנו ועם זה נתמודד"

מי שמנסה להמשיך בחייו הוא ניר דהאן, בן זוגה לשעבר של ענבל. בשנה האחרונה הספיק ניר לסיים את לימודי המשפטים, עזב את הבית שחלק עם ענבל והחל התמחות במשרד עורכי דין בתל-אביב. "אני עומד מאחורי המשפחה של ענבל במאה אחוז. זו תמיד תהיה המשפחה שלי", הוא אומר.

כחלק משיקום חייו, תיעל ניר בחודשים האחרונים את האבל העמוק גם לנתיבים פרודוקטיביים והוא פועל נמרצות להנצחת זכרה באמצעות מלגה על שמה באוניברסיטת תל-אביב. "המחויבות של גבר לאשה קיימת גם אחרי המוות. היו לנו הרבה תוכניות והרבה שלבים שהיינו צריכים לעבור יחד, אבל אדם לא בוחר בגורל שלו אלא הגורל בו ועם זה נתמודד". 

כמו האחים, רצתה להצטרף למערכת הביטחון. ענבל אמויאל

בהתייחס להתמודדות המדינה עם כשלי אסון הכרמל, דהאן נשמע פגוע. "לפני שנה לא האמנתי שיכול לצאת מזה משהו ואני עדיין לא מאמין. זו חבורה של עסקנים. זה טבעי לרצות שיעמידו לדין את האחראים לאסון, לא מתוך רצון לנקמה - זה פשוט הטבע האנושי. אני לא מחפש את הראש של אף אחד. בוכים על האובדן וזהו. לומדים להשלים עם מה שקרה, שאין עם מה להשלים ושזה המצב. הייתי רוצה שהדו"ח יוליד תובנות חדשות, אבל אפילו האנדרטה לנספים לא מוכנה".

עבור גילה, אחותה של ענבל, המסלול לחיים חדשים עדיין רחוק. האחות הבכורה שמתגוררת בראשון-לציון לקחה על עצמה את המשימה הכבדה של איחוד המשפחה, והנסיעות דרומה לבית ההורים הפכו עבורה לעניין כמעט יומיומי. "בעבודה שלי התרגלו לימי החופש שאני לוקחת. כל החיים התהפכו על פי תהום. אנחנו מרוכזים רק בזה. רק במחשבה על האסון, רק באובדן. עכשיו אנחנו מחכים לדו"ח המבקר ושמישהו ייקח אחריות. לא ייתכן שאסון כזה יעבור כאילו כלום. קובעי המדיניות, בעיקר אלי ישי וראש הממשלה, ממשיכים לחיות כאילו דבר לא קרה. אני רוצה שמי שהיה לו יד בדבר לא יישן טוב בלילה, כמונו".

הידיים והעיניים של המשפחה

"עד עכשיו אני לא מרגיש שאיבדנו אותו. זה כאילו קרה אתמול", מספר האח רומא רחמימוב. "ההורים קיבלו את זה קשה. בשנה הזו לא עזבנו אותם. ולדיסלב תמיד היה איתם, הולך אליהם ועוזר להם. הוא היה הידיים, הרגליים והעיניים שלהם. עכשיו אני ואחי הנוסף זאור לקחנו את התפקיד".

"אני נחלק לשניים עכשיו", מוסיף רומא נשוי ואב לשלושה ילדים. "חצי אני נותן למשפחה וחצי להורים. אני זוכר שאמרתי לוולדיסלב שהוא יכול להתקדם יפה בשירות בתי הסוהר עם המקצוע שלו. קורס הקצינים הזה עצר את הכול". ומה ביחס לדו"ח מבקר המדינה וההמלצות הקשות הצפויות בו? רומא איננו מייחס לכך חשיבות. "מי שהיה צריך לתת את הדין וחשבון כבר לא בתפקיד", הוא מסכם.