"היעד" של רוי זינק: פרק מותח
לאן ייסע מי שחשב שכבר ראה הכול ודבר כבר אינו מרגש אותו באמת? בספר סאטירי ומותח רוי זינק משרטט יעד תיירותי עתידי דרך עיניו של התייר גְּרֶג, אשר מגיע לחופשה בת שבוע במדינה עלומה. בואו לקרוא פרק מהספר "היעד"
לאן ייסע מי שחשב שכבר ראה הכול ודבר כבר אינו מרגש אותו באמת? בספר סאטירי זה רוי זינק משרטט יעד תיירותי עתידי דרך עיניו של התייר גְּרֶג, אשר מגיע לחופשה בת שבוע במדינה עלומה שכבר אינה אלא שטח של מוות, קרקע של ציד פראי וברוטלי. גרג אינו היחיד שבוחר ביעד הנופש המוזר ויוצא הדופן, המלון המהודר שבו הוא שוהה מאוכלס בעיקר בעיתונאים ובתיירים מבקשי הרפתקאות וריגושים שרכשו חבילת נופש לאזור מוכה אסון, עליית מדרגה בחיים בעידן הריאליטי.
רוּי זינק, סופר פורטוגלי, מרצה לספרות באוניברסיטת ליסבון ודמות פרובוקטיבית ואהודה בחיי התרבות ובתקשורת בפורטוגל. את "היעד" כתב בעמידה, כדי לשעשע את עצמו בעודו מחלים מניתוח בשל פריצת דיסק. ספרו הקודם שתורגם לעברית, מלון לוזיטאנו (חרגול, 2005) הפך לספר פולחן בארצו.
בלי שום בעיות בשדה התעופה
הוא הגיע בבוקר, לאחר טיסת לילה, ללא כל קשיים בשדה התעופה. יותר נכון, הוא ציפה לקשיים רבים שלא התעוררו בסופו של דבר, כך שבעצם ניתן להגיד שלא היו בעיות. הוויזה אושרה, הדרכון היה בתוקף עד קץ הימים, במטוס היו מעט אנשים. כיום מגיעים לכאן רק טיפשים, מתאבדים, שכירי חרב, סוחרי נשק או עיתונאים עם יותר צמא לתהילה מאשר תאים אפורים. בכל זאת, מעבר הגבול היה אטי. נוסע עתיר ניסיון בטיסות, אולי איש עסקים, מלמל לעצמו: בירוקרטים מהתחת.
היה צדק בדבריו. ידוע היה לכול שלא נותר דבר מהמדינה, שכבר לא הייתה מדינה אלא שטח, שטח של מוות, קרקע של ציד פראי וברוטלי – מדוע אפוא העמידו פנים כשומרים על הסדר? זו הייתה התחושה שהתקבלה מחלון השירות בגבול: פתח מקושקש, מקושט בערבסקות, בעיטורים ובשכלולים, שלא מוביל לשום מקום, כאילו אינו מודע לכך שהארמון שאליו נועדה הכניסה נמחה מעל פני האדמה. במובן מסוים, בישר מעבר הגבול על מה ששרר בצדו השני. להתראות, עולם החוץ. שלום לגיהינום שבפנים.
כשמצאו אצלו חצי-אוטומטי בתא המטען, התלהם איש העסקים:
- מדוע אי אפשר להכניס כלי נשק? אי אפשר להכניס כלי נשק? זאת בדיחה, נכון?
השומרים היו עייפים, חסרי סבלנות וציניים.
- אמצעי ביטחון, אדוני.
- אמצעי ביטחון? זה כמו לאסור על הכנסת נעלי עקב למועדון ריקודים!
- אלה הנהלים, אדוני.
- תראה, יש לי רישיון לאחזקת נשק. יש לי אפילו רישיון להרוג! אתם בטח צוחקים עליי...
- אנחנו רק ממלאים פקודות, אדוני.
- בירוקרטים מהתחת!
- אין צורך להשתמש בשפה כזו, אדוני.
- אין צורך? קוף קטן, אני אראה לך איזה צו...
- בבקשה התלווה אלינו, אדוני.
מה יעשו לאדם כשאיש אינו מבחין? ירביצו לו? יבהירו לו שאי אפשר להעליב את הרשויות מבלי להיענש? או שרק יעשו לו חיים קשים, יעשו לו טיפול בשעמום, יתנו לו לחכות שעות בתא סגור, בלי מקלחת אפילו, ויעלו אותו על המטוס הראשון בחזרה לציוויליזציה? סביר יותר שיחרימו לו את הנשק ויתנו לו ללכת בשקט. המדינה זקוקה למטבע זר ואפילו חבורה של פסיכופתים במדים לא תהרוג את האווזה שמטילה ביצי זהב.
ביציאה, אור לבן בוהק, אבק, שממה יבשה עם שרידי שלוליות בוץ, מכתשים שנוצרו
מעקבות רגליו של זוחל ענקי כלשהו. מה שהיה בלתי-סביר, לא נראה בלתי-אפשרי: בעלון הפרסום היה תיאור ציורי של פולקלור מקומי – נראה שהיו דיווחים (קשה לקבוע עד כמה אמינים היו) על קיומה, זה כמה שנים, של מפלצת מסוג זה. מתקפות בלתי-מוסברות, אנשים שנעלמו, עקבות מסתוריות. אמת או בדיה, זה היה סיפור טוב. היו שתי תיאוריות: האחת על מוטציה שהביאה לתחיית אחד מהדינוזאורים שנכחדו לאחר שנים של שילוב מתמשך בין קרינה לכימיקלים; השנייה, פואטית יותר, עסקה במפלצת שתמיד שכנה כאן ופשוט הייתה בתרדמת חורף של קצת יותר משנה אחת – פי 65 מיליון יותר.
טוב, מבחינה הגיונית, חוסר הוודאות לגבי קיומו של יצור כזה, לא הייתה בו הוכחה לאי-קיומו. את אותו היגיון אפשר ליישם גם לגבי קיומו או אי-קיומו של נשק להשמדה המונית, או שלא היו כאן היכולות שקיימות במקומות אחרים? יהיה זה אי-צדק משווע להבחין היררכית בין גני-העדן השונים של הכאוס.
מצד שני, החיים לא צודקים.
"היעד", מאת רוי זינק. תרגום מפורטוגלית: ליאור בצר. הוצאת רימונים, 202 עמ'.
לפנייה לכתב/ת 
