יש קץ לילדות, אבל לא לשירי הילדים

אלבום ילדים הוא חיבור טריקי במיוחד, שכולל בחובו שתי בעיות קשות: "אלבום" ו"ילדים". על גורל האלבום כבר קוננו כאן עד אין קץ - הפלסטיק שהולך לו לפח המיחזור, הסבלנות שהולכת בעקבותיו ל"טראש" בתיבת המייל, ומקש הפורוורד - האכזר מכל מקש - שחורץ גורלו של שיר כעבור שניות בודדות.

טורים אחרונים של שי להב ב-ynet:

• פינק פלויד: הצד האפל של הקלאסיקה
• קליט זו לא מילה גסה: על אלבומים קשים
• אינדינגב 2011: גדול בהרבה מסך אמניו
• ישראל ברייט: הכישרון משחק במחבואים
  

אבל ילדים... ילדים זו כבר בעיה מורכבת בהרבה. כי גם אם כבר תלך על צעד התאבדותי בדמות הוצאת אלבום, לאילו ילדים בדיוק תמען אותו? לנערים בני ה-8 ומעלה, שיונקים את המוזיקה שלהם היישר מעטיני יוטיוב (על רקע קליפים עתירי עטינים אנושיים)? או לאחיהם הקטנים, שעדיין מחוברים לערוץ הילדים, או לתחליפי הדיסני מצופי הפלסטיק שלו?

נכון, יש איזשהו חלון הזדמנויות - נדמה לי שזה בין גיל שנתיים ושלושה חודשים לשנתיים וחמישה חודשים (וחצי) - שבו אתם יכולים להלעיט את עוללכם בכל הטוב הזה שעליו גדלתם ("הכבש ה-16", "בובה מתי" וגו'), מבלי שישתמש בדיסק כצלחת מעופפת. אבל מהרגע שבו החלון הזה נסגר - והוא נסגר באותה המהירות שבה יובל המבולבל ממציא שיר - כבר אין עם מי לדבר.

יוני רכטר. כשהיו פה ילדים הכל היה אחרת(צילום: ירון ברנר)

אני לא מכיר הורה שלא מקונן על הרגלי צריכת המוזיקה הקלוקלים של צאצאיו. "תראו על מה אנחנו גדלנו", מתחיל הקוטראיי הנצחי, "ועל מה הם. איפה 'אשה באבטיח' של חוה אלברשטיין. איפה שירי הילדים של אריק איינשטיין ויוני רכטר. איפה פסטיבלי הילדים הצנועים. איפה...". איפה איפה העוגה. אבל השאלה המדוייקת יותר היא - איפה הילד.

כולנו מבוגרים של הלייף

פורטיסחרוף טענו בחן שאין קץ לילדות, אבל ישראל 2011 מוכיחה שבהחלט יש קץ כזה, ומישהו כבר בטח הכין לו גם אפליקציה באייפון. ולכן, לפני שאנו פוצחים בקינה המקובלת, בסגנון עדות "פעם, המוזיקאים הכי מצליחים עשו תקליטי ילדים, אבל היום הם משאירים את זה למי שהודח בשלבים הממש מוקדמים של כוכב נולד", צריך להבין עובדה כואבת אחת: אין פה יותר שוק של תקליטי ילדים, כי אין יותר ילדים. את יודעת אמא, כולנו מבוגרים של הלייף.

אז נכון. יש פה גם עניין של ביצה ותרנגולת. ואחת הסיבות להשמדת הילדות הישראלית נעוצה בתקשורת בכלל, ובהתנהלות של שוק המוזיקה בפרט (שוק שאיפשהו בשנות ה-90, דווקא כשחווה פריחה כלכלית, ויתר לגמרי על הניסיון להתחבר לילדים). אבל נשים לרגע בצד את ועדות החקירה. הילדות הרי נפחה את נשמתה גם מעבר לגבולות הישות הציונית.

ולכן לא פלא, שמאז ימי הזוהר של "הכבש", או "הילד הזה הוא אני", כמעט כל הנסיונות לייצר כאן אלבומי ילדים מקוריים נכשלו, לפחות מסחרית. והיו דווקא יציאות לגמרי לא רעות. מ"שירי העיר הגדולה" של אילן ויעל סאלם, דרך "ילד פעם" החינני (שימו לב לשם. הוא אומר הכל), ועד ל"החברים של ארקשה" היפה של ארקדי דוכין. כולם גרמו להורה - בייחוד אם הוא מבקר מוזיקה - לחיוכים מלאי הנאה, אבל עפו מהרדיו דיסק ברכב המשפחתי אחרי פחות משיר אחד, בתוספת פרצוף של "מה אנחנו נראים לך, ילדים?". יש משהו כמעט מכמיר לב בניסיון הזה של יוצרים לקלוע לטעמו של קהל שפשוט אינו קיים.

קורין אלאל עם סילאן אבישר. מומלץ למבוגרים(צילום: רפאל סלמון)

אז מה נשאר, תאמרו? להרים ידיים? (עודד אמר). לא בדיוק. כי היה שם משהו, בכל זאת, בשיר ההוא של פורטיסחרוף. והמשהו הזה נוצץ בגדול באלבום הילדים החדש של קורין אלאל, "ארנבות משוקולד". נאמר זאת כך: אני

לא מנסה אפילו להעביר אותו לשלושת צאצאיי, אבל בעיקר מהסיבה שאני לא יכול להפסיק להקשיב לו.

במקרה של אלאל - שהיא, סליחה על הקלישאה הבלתי נמנעת, ילדה נצחית - עושה רושם שהטייטל "אלבום ילדים" הוא פשוט רישיון לחזור לעצמה. בלי ציפיות, ובלי ניסיון להתאים לאופנות מוזיקליות חולפות. הרי בואו נודה בזה, חלק גדול מהשירים הגדולים של אלאל (בדומה לאלה של אריאל זילבר) הם שירי ילדים, עם מילים של מבוגרים. הלחנים שלהם תמיד תמימים, מלאי חיים, ולא נשמעים לתכתיבים מלודיים מקובעים.

אבל במקרה של קורין, העשור האחרון פיזר בפעם הראשונה בקריירה הנהדרת שלה סימנים מדאיגים של בגרות. והנה פתאום מגיעה היציאה

הצנועה הזאת, ומחזירה אותה בבת אחת לג'ימבורי המוזיקלי האהוב שלה. אלאל, חמושה במוזיקאים נהדרים בראשות אלי סוראני, ומחוזקת בידי הילדה המוכשרת סילאן אבישר, נשמעת חיונית, משועשעת ומרגשת נורא.

שמונה הטקסטים היפים שכלולים באלבום (לאה גולדברג, מרים ילן שטקליס, גליה ישי ועוד), זוכים לכמה מהלחנים הכי מוצלחים שלה בעשור האחרון ("איזה כיף לו למלאך", "השקרן"). בשורה התחתונה, "ארנבות משוקולד" מוכיח שעדיין יש פה קהל יעד לאלבומי ילדים. והוא מורכב, ברובו, ממבוגרים שעדיין לא ממהרים להתבגר.