להיט אחד שמסתיר עולם שלם
אילו שירים היו לבליינד מלון חוץ מ-"No Rain"? מה קרה ל"שפיות זמנית" אחרי "הקיץ האחרון"? ומה שר יורם ארבל חוץ מ"אני אצבע את השלכת בירוק"? כתבי ynet מספרים על הזמרים והלהקות של שיר אחד, שהתגלו כהרבה יותר מזה
| Blind Melon |  | Stiltskin | | שפיות זמנית | | Crazy Town |
| ||||||
| לולה | | Solid HarmoniE | | Blackstreet | | יורם ארבל |
מי מאיתנו לא חווה את זה (כלומר, בהנחה שמי מאיתנו גדל בתקופה שבה אנשים אשכרה היו קונים אלבומים): אתה נדלק על שיר ששמעת ברדיו, ב-MTV או בפינה של קוטנר ב"זהו זה!", ורץ לקנות את הדיסק, הקסטה או התקליט. שנה-שנתיים חולפות, ויום אחד אתה מתעורר ומגלה שמהלהקה הזו שכל כך אהבת, נשאר שריד ארכיאולוגי על המדף, ושיר אחד שחקוק בזיכרון הקולקטיבי. אכן, קנית אלבום שלם בשביל one hit wonder, ולנצח כל מי שייתקל בשם בביקור אצלך יגיד לך "היי, זה אלה ששרו את X, לא? מה, יש להם עוד שירים?".
אז נכון, במרבית המקרים האלבומים האלה הם סתם עטיפה מסורבלת ומעיקה לשיר אחד חביב (מוקדש לכל מי שקנה את הדיסק של "The Rembrandts" בגלל שיר הנושא של "חברים"). אבל לפעמים - לעתים רחוקות אולי, אבל זה קורה - האלבומים האלה טומנים בחובם אוצרות אמיתיים. עוד כמה להיטים פוטנציאליים שהוחמצו על ידי העולם, ואתה הופך לסוג של שותף סוד: רק אתה, ועוד כמה פראיירים שקנו את האלבום בשביל אותו שיר אחד, חולקים את התשוקה הזו לשפע המוזיקלי שמסתתר מאחורי אותו להיט בודד. אז קבלו אותם - האלבומים שאנחנו קנינו בשביל שיר אחד ובתמורה חשפו אותנו לעולם ומלואו.
כל מי שאהב את בליינד מלון בנעוריו ודאי מזדעק עכשיו: "מה?! להקה של להיט אחד???". והם צודקים. למעשה, בליינד מלון הם פחות או יותר האמא והאבא של הכתבה שלפניכם. הכל התחיל בגלל מצעד one hit wonders אקראי באחד מערוצי המוזיקה (VH1, סביר להניח), שבו בליינד מלון תפסו מקום מכובד בעשירייה הראשונה. ואותה קריאת "וואט דה פאק?!" נפלטה אינסטינקטיבית גם מבין שפתי.
אבל אז נזכרתי פתאום שאת המנטרה הזו של "'No Rain' בכלל היה אחד השירים הפחות מוצלחים שלהם" כבר השמעתי לא פעם בעבר, באוזני כל מי שטרם הכיר את האוצרות הנסתרים של בליינד מלון. והאמת המרה היא שעבור רוב אוכלוסית העולם, או לפחות אלה ממנה שלא היו בדיוק בגיל הנכון אי שם בתחילת הניינטיז, בתקופה שבה הלהקה פרצה (ועד מהרה גם נעלמה) - היא אכן היתה להקה של שיר אחד.
Blind Melon - Tones Of Home
וחבל שכך: כי אלבום הביכורים שלהם (וגם "Soup" שהגיע בעקבותיו, אגב) היה בעיני סוג של מאסטרפיס. דווקא על רקע תור הזהב של הגראנג', היה משהו מהפנט בצלילי הגיטרה הרכים, בקול הדקיק, הכמעט צווחני והמעט מתבכיין של שאנון הון (שמצא את מותו בנסיבות טרגיות שנתיים אחרי שיצא אותו להיט, ובכך למעשה חתם את החלק המעניין בתולדות הלהקה).
היה שם משהו, באקורדים הפשוטים והמדבקים של "Change", בקצב הפאנקי המקפיץ של "Soak The Sin", או הרגש של "Tones Of Home", אולי השיר המשובח ביותר באלבום. היה שם משהו, והוא הרבה יותר גדול מסתם ילדה שמנמנה בתחפושת דבורה. (דרור עמיר)
ונעבור לפרסומות. משפחה מכת האמיש מתגלגלת במרחבים הפתוחים של ארצות הברית - ונעצרת לפיקניק בצד הדרך. קולות מלאכיים של מקהלת א-קפלה נשמעים ברקע, כששתי הנערות המתבגרות של המשפחה יוצאות לטייל ביער ומגיעות לשפת אגם. כשהן מבחינות בצעיר שרירי וחסון טובל במים, והטיפות ניגרות מחזהו, מצטרפות גיטרות בדיסטורשן חזק, שאין ערב ממנו לאוזניים.
מי שלא זוכר את סוף הסרטון הזה של ליווייס, מוזמן למצוא אותו כאן, ומי שמצא את עצמו נמשך דווקא לגיטרות המחוספסות מוזמן להאזין לאלבום "The Mind's Eye" של להקת הרוק הסקוטית "Stiltskin".
Stiltskin - Footsteps
אז הלהיט הגדול - והיחיד - של סטילטסקין היה "Inside", שליווה את הפרסומת. זהו באמת שיר מופלא שלא נס לחו, אבל באלבום הבכורה של סטילטסקין יש עוד כמה פנינים ששווה להאזין להן, כמו למשל הסינגל השני - "Footsteps", שלא זכה לרבע מההצלחה של קודמו, אבל היה עשוי מאותם חומרים מוזיקליים טובים: דיסטורשן מקוטע, בס אימתני והקול הסמי-צרוד של הסולן. גם רצועות כמו "Scared Of Ghosts", Sunshine And Butterflies" ", "America" ו-"When My Ship Comes In" שוות האזנה.
כמו כל וואן היט בנד ראויה, סטילטסקין התפרקו די במהירות. הסולן ריי ווילסון נכנס לנעליו הגדולות של פיל קולינס, שפרש מג'נסיס, ואף הוציא איתם אלבום מצליח. לפני כמה שנים הוא הקים את סטילטסקין מחדש (עם נגנים אחרים) ובקרוב הם צפויים לצאת אלבום חדש. אם כשזה יוצא מישהו חושב שזה קרוב לאלבום הבכורה, שלחו לי מייל. (יואב פרידמן)
כשמקס גת-מור, מירית ליבה ושאר החבר'ה מהתיכונים בשרון חרכו ב-1991 את החדר האטום עם "הקיץ האחרון", עוד הייתי בגיל ברדס. עברו 14 שנה עד שהתחלתי להתעניין בהרים כי הם שם, לבקר במדינות מעבר לים, ולרצות לדעת אם יש צורות חיים אחרות, כמו למשל ישראלים שהתבגרו בתחילת שנות ה-90.
ואז, בשיטוט אינטרנטי תמים, נתקלתי בו, באלבום המלא שנושא את שם אותו שיר מבורך ומקולל. שיר שהצעיד את "שפיות זמנית" לנוכחות חסרת תקדים באורכה במצעדי הפזמונים (שנה שלמה), אבל גם הציב לחבורה הצעירה רף בלתי ניתן לשחזור.
וכך, הרחק מאוזן זרה, נשארנו רק אני וכל אחיו הקטנים של המנון ההתאבדויות האולטימטיבי: "גלמין" המיוסר ("עייף, רטוב ומעורטל אני קורא לך, צורח"), "רק אל תבכה" הצורב ("לפעמים רק שתיקה מנצחת צרחות"), "פרחים לבנים" שמוחץ את הנשמה מהצליל הראשון ועד האחרון.
שפיות זמנית - פרחים לבנים
ושם, בבית הקברות לשירים נשכחים, נדהמתי למצוא שוב את הקול המחוספס, המאונפף והצלול בעת ובעונה אחת של הנערה צהובת השיער; את הסקסופון המיילל, שבהבלחותיו כמו מספר מילות בית שלם; ואת הטקסטים הפשוטים-מספיק אך מעורפלים דים כדי ללטף את הדמיון. וידעתי - זו להקה חד-פעמית, לא להקה של שיר אחד.
גם היום, בעידן שבו האצבע על נגן ה-MP3 רועדת בחוסר סבלנות סביב כפתור ה"נקסט", אני משתתק כשאני מזהה את הפתיחה של "פרחים לבנים". וכשמירית שרה בקול סדוק שהיא מאמינה שתבוא רגיעה, שהשקט יצעק בין קירות של עוצמה, אני לא מאמין לה אפילו לרגע. היא קרועה מעצב בדיוק כמוני, ברור לי, ואין בתהום הזו איים של שלווה וגם לא פרחים של תקווה מיער פלדה.
אבל בשיר הזה מירית לוחשת לי תפילה ישנה, מהניינטיז, כשתיכוניסטים עוד ניגנו ברוך צובט, כבשו את פסגת המצעד - ואז יצאו למלחמה. ולארבע דקות ו-11 שניות, שוככים געגועי הפנטום שלי לעשור מקסים ומיוחד שהעיר מתמימותו דור שלם, ואני מרשה לעצמי להיזכר בימים שאין לי מהם זיכרונות בהירים, והלוואי שהיו. (אייל להמן)
- "היי ארז, מה אתה שומע?"
- "'Crazy Town'. הם לא רעים".
- "אין להם רק שיר אחד שנשמע כמו משהו של הרד הוט צ'ילי פפרס?"
- "לא, לא. רוצה לקחת את האלבום לכמה זמן?"
השנה היא 2001. אני בי"ב, עדיין חושבת שלאהוב את סווייד ולשנוא את טייק דאת זה שיא התחכום. כדי להרחיב אופקים אני מסתמכת על החברים הכי טובים שלי, שאוהבים את נירוונה ואיזה משהו חדש ורועש בשם לינקין פארק, שאני לא ממש מתחברת אליו.
Crazy Town - Darkside
לקחתי הביתה את "The Gift of The Game" של "Crazy Town", להקה אמריקנית עם זמר מקועקע בשם שיפטי שמכניס את השם שלו ושל שאר החברים לכל שיר כמעט, כי הם בטוחים שיהיו הדבר הגדול הבא. הסינגל המלודי "Butterfly", שבאמת מסמפל שיר של הפפרז, "Pretty Little Ditty", לא מייצג את האלבום. רובו כולל ראפ ממורמר עם דיסטורשן, ותובנות חרמניות על בחורות.
אהבתי את השירים הכועסים, במיוחד את "Hollywood Babylon" על חטאים בעיר נוצצת ואת "Lollipop Porn", שמסביר איך הלהקה משחקת אותה עם כוכבנית פורנו בעלת נטיות אובדניות. הם לא עשו את מה שהם עושים יותר טוב מאחרים, אבל היו החשיפה הראשונה והארוכה שלי לנו מטאל, לפני שהעזתי לשמוע מטאל של ממש. שיננתי את המילים, הם התנגנו בדיסקמן שלי נון סטופ במשך חודשים, עד שבבת אחת, מיציתי.
מאז, האלבום הוחזר לבעליו, הגיטריסט ראסט אפיק מת מהתקף לב, ואף אחד לא זוכר שהם הוציאו אלבום נוסף, שנכשל כי העולם רצה עוד "Butterfly". גם אני שכחתי, ועברתי לשמוע את "Hybrid Theory" של לינקין פארק שיצא במקביל, ועושה את אותו דבר בדיוק, רק הרבה יותר טוב. אבל עדיין מגיעה להם פינה חמה, על שהכירו לי כל כך הרבה רעש, זעם ולכלוך. (לירון סיני)
ארבעה שחקנים שהם גם קומיקאים מוכשרים, החליטו לממש את האהבה הבלתי נשלטת שלהם למוזיקה וקצב והקימו ב-1997 את ההרכב "לולה", על שמה של הדמות המיתולוגית מ"צוותא". עידן אלתרמן, אבי גרייניק וירדן בר כוכבא - שלושתם בוגרי פלטפוס - יחד עם יסמין קדר, נכנסו לאולפן עם שירים שכתבו והלחינו בהומור שובה לב.
שירים שהם סיפורים שובבים ומקסימים על סימה שאין לה חתן, מדוזה שמגיעה לביקור, סירים עם רגליים, ענקים על נמלים ועולם ילדִי רחב שמחפש ברחוב סימן שיהיה בסדר. למעשה, לו רק היה נשלח שיר אחר לרדיו במקום הלהיט "ימים של שקט", סביר להניח שהאלבום הזה היה משווק קצת אחרת - והופך להיות ה"כמו גדולים" של סוף שנות התשעים.
לולה - נגע לו ללב
אי אפשר שלא להתאהב ב"נגע לו ללב" החושף נפש רגישה וחמודה, או להזדהות עם "דרושה אישה לחורף" יחד עם התשובה הגברית שלו, "שלא יהיה לו" - כולם מבוצעים בקולות חמים ועם קלידים וגיטרות המזמינים למסיבת גן מצחיקה של גדולים.
אם הנפש שלכם עדיין זוכרת להיות ילדותית לפעמים, דלגו רגע על להיט ימי הזיכרון והאבל, ותנו לאלבום הזה האזנה. אם אתם כבר הורים לילדים גדולים, "ימים של שקט" הוא דרך נפלאה להרחיב להם את הלב ואת תרועת הפסטיגלים. (סטלי סולומונוב)
אולי היו אלה חברות הכבלים, אולי היה זה אחד הערוצים מחו"ל. אני לא באמת זוכר. אבל "I'll Be There For You" של הרכב הבנות הבריטי Solid HarmoniE שיצא ב-1997, כיכב בפרומואים ללהיטי הטלוויזיה הגדולים בשנות ה-90. בהמשך ישיר לטחינות הטלוויזיוניות האינסופיות, הפך השיר ללהיט מצעדים ענק בעולם וגם כאן אצלנו, בימי רשת ג' העליזים.
כחובב פופ טראשי במיוחד, ועל סמך הלהיט האחד הזה, רכשתי את האלבום המלא של Solid HarmoniE. משהו סגול-ורוד-קיטשי להחריד שכזה. כשלחצתי על כפתור ה-Play במערכת הסטריאו המצ'וכללת, חיכתה לי הפתעה נעימה לאוזניים: "I Want You To Want Me", "I Wanna Love You" ועוד כמה שירי קיטש עם מילים מטופשות להחריד, שפשוט כבשו אותי.
Solid HarmoniE - To Love Once Again
אבל יותר מכל היה שם להיט פאואר-פופ מוצלח במיוחד, ומתוחכם הרבה יותר מהלהיט הראשון שהכיר לי את הלהקה: "To Love Once Again". השיר נבנה על פי נוסחת להיטי הפופ הגדולים של התקופה (כולל קטע פופ-פומפוזי שמגיע בדקה האחרונה), לווה במקצבי התופים המתכתיים המזוהים כל כך ולכל אורכו שולבו כמובן קולותיהם המוצלחים של חמש הבנות, שאלוהים יודע איך קוראים להן ואיפה הן היום. בעצם, למי אכפת.
הדבר היחיד שמצער הוא שזמן קצר מאוד אחרי "To Love Once Again", הבנות הסולידיות עם ההרמוניה הקולית הנפלאה הלכו כל אחת לדרכה. הלהקה התפרקה, אטומיק קיטן המיותרת הפכה להרכב פופ נשי מוביל בבריטניה, והשאר היסטוריה. או שלא. (עמית קוטלר)
איפשהו באמצע שנות התשעים, חבר אחד מהחבורה הגדולה חזר מטיול ארוך עם ההורים שלו בארצות הברית. החבורה כולה הורכבה מנערים מלאי התלהבות ממוזיקת היפ-הופ אמריקאית, אבל בימיו הראשונים של האינטרנט קשה היה להתעדכן במה שבאמת קורה במצעדי הלהיטים מעבר לים. ואותו חבר שחזר מחו"ל, גילה לנו שאמריקה כולה מנענענת את הראש והטוסיק לצליליו של שיר אחד: "No Diggity".
כמה חודשים אחר כך השיר הגיע גם אלינו, מתנגן ללא הפסקה ב-MTV אירופה ובכל מסיבה אפשרית. קראו להם "בלאקסטריט" ולמרות שהיו להקת אר אנד בי לא מאוד שונה מלהקות הבנים המקובלות, איפשרנו אחד לשני לאהוב אותם. בעיקר בגלל שאת הלהיט הענק הוביל ד"ר דרה, שהשתתף (יחד עם הראפרית קווין פן) ותרם את כישורי ההפקה הייחודיים שלו.
Blackstreet - Don't Leave Me
אז צעדתי לחנות וקניתי את הדיסק, שנקרא "Another Level". חמישים שקל. באמת שניסיתי לתת הזדמנות לעוד שירים וניגנתי אותו המון בחדר. אבל אחרי כמה שבועות, מצאתי את עצמי קופץ במהרה בין השירים המשעממים והדביקים ונשאר כמעט אך ורק על "No Diggity".
אבל אהבתי גם את "Fix", שהרמיקס שלו הפך ללהיט, ושם אירחה הלהקה את סלאש והראפר אולד דירטי באסטרד. גם את "Don't Leave Me" אהבתי, בלדה בה סומפל המקצב מהשיר "A Dream" של להקת "DeBarge". באותה שנה סומפל אותו קטע גם בשירו המצוין של טופאק שאקור, "I Ain't Mad At Cha", ורק בגלל השיר של טופאק, אחד מהאהובים עלי של הראפר, הרגשתי בנוח עם הפרשנות של "בלאקסטריט".
עד לא מזמן "Another Level" עוד שכב בספרייה שלי, למרות שכבר זמן קצר אחרי שקניתי אותו ידעתי שהוא לעולם לא ייכנס למערכת. היום הוא כבר שינה את צורתו לקבצים במחשב. כשאני נתקל בו לפעמים בזמן חפירות בתיקיות, אני תוהה אולי אוכל לפנות קצת מקום על ההארד דיסק. ברור לי שזו היתה אחת הקניות המיותרות בחיי, אבל אז תמיד אני רואה את שיר 3 מבצבץ שם, נזכר בתקופה ובשיר הכל כך טוב הזה - ולא מעז למחוק. (אור ברנע)
כשיבחרו פה יום אחד את הקליפ העברי המשעשע בכל הזמנים, "אני אצבע את השלכת בירוק" לבטח יהיה טוען רציני לכתר. מי מאיתנו לא פתח את ערוץ 1 בלילה ומצא שם את יורם ארבל, כשפלג גופו העליון מבצבץ ממכונית קרטון בחיקוי משכנע של מוישה אופניק, וסביבו מפזזות עלמות חן בעיצומו של ספק ריקוד-ספק התקף אפילפטי.
גם 40 שנה אחרי, גדול להיטיו של ארבל עומד יפה במבחן הזמן כאחד משירי ה-Feel good המוצלחים ביותר של שנות השבעים. אבל מכלול יצירתו, כך מסתבר, לא מסתכם רק בלהיט ההוא: הודות לנפלאות האינטרנט, התוודעתי לפני כמה שנים ל"טוב שאת כאן", אלבומו של ארבל מ-1972 שכולל 11 שירים, שלפחות כמה מהם ראויים בהחלט להצלה מתהום הנשייה.
יורם ארבל ועדנה גורן - תני לי הזדמנות
ארבל, שכתב והלחין את רוב שירי האלבום, גם מארח כמה מזמרות התקופה: עדנה גורן תורמת לו קולות ב"תני לי הזדמנות" החמוד (שכולל את הריפרור העצמי "בשבילך צבעתי ת'שלכת בירוק"), אלכסנדרה נותנת כתף ב"את אשר אמרת" הג'אזי, ואסתי כץ (!) מצטרפת אליו בדואט המחופף "בן אדם אחר". המעבד הגאון אלכס וייס ז"ל נותן לאלבום את תו האיכות האמיתי שלו, ועוטף את לחניו וקולו הנעים של ארבל בעיבודים שמעוררים אליו געגוע גדול.
אני, אגב, מבקש להקדיש את האלבום הזה לבחורה שעשתה מעשה שטות נורא ואיום. טוב, ב-4.5 השנים הקרובות יהיה לה המון זמן לשמוע את "טוב שאת כאן". (איתמר רייצס)
לפנייה לכתב/ת 
