הבלתי מתורגמים: השיבה להודו
אנתולוגיה הודית של מיתולוגיה עתיקה וקובץ ייחודי של סיפורים מודרניים, מאירים יחד פנים אחרות של תת-היבשת הססגונית. בואו לקרוא תרגום מתוכם ולצאת למסע מתורגם בריקשה
הודו יודעת לגמד את כל מה ששמעת עליה. כך למשל, נראה ביקור היום של חברתי ושלי באגרא: מחוץ לטאג' מהאל תפס אותנו מטח מונסוני, שהציף את העיר כולה והבריח אותנו אל ארמון נוסף. אלא שהדרך עברה בעלייה חדה, הריקשה חירחרה וגנחה, ולאחר זמן מה צורפנו לריקשה שנייה שבה כבר ישב זוג הודי צעיר ועתיר מזוודות.
- לעוד ספרים בלתי מתורגמים - היכנסו לכאן!
הנהגים דיברו ביניהם, בני הזוג הצטרפו לשיחה, ובלי שתיאמר מילה אחת באנגלית, ירדה הריקשה השנייה חזרה לעיר. כשאנחנו בתוכה לפתע היא נעצרה, בשרירותיות מוחלטת מבחינתנו ונכנסה למבוך הסמטאות.
כשהנהג עצר הגבר פרק מזוודות והאישה הזמינה אותנו להיכנס.
בעוד אנחנו מתלבטים מה לעשות, היא הגישה מאפה בצקי ומתוק להדהים, הציגה אותנו בפני הסבתא, ביקשה שנצטלם עם הבן ועל סף דמעות שחררה אותנו לדרכנו. בינתיים השמיים שוב התקדרו, הגשם התחדש וביקשנו לנסוע לתחנת הרכבת. אבל נהג הריקשה, מצדו, התעקש להביא אותנו למחוז חפצנו, ואחרי שחיכה מחוץ לבית, המשיך לחכות בחניון נטוש ובגשם שוטף, ולאחר דחק בנו לרוץ ולשזוף עין באתר. אל הרכבת הגענו דקות ספורות לפני שהיא יצאה.
ארוחת צהריים עם האלים
נזכרתי במסע הזה תוך כדי מסע לא פחות מפתיע ברחבי הודו, שזימנו שניים מהספרים שנרכשו במהלך הטיול. הראשון, "גנש הולך לארוחת צהריים", הוא לקט סיפורים מענפיה השונים של המיתולוגיה ההודית. כותרת המשנה של הספר היא "קלאסיקות מהודו המיסטית", ולא בכדי הטקסטים אינם מוגדרים כ"סיפורים קצרים". רוב הסיפורים מתארים התהוות או התבוננות שאינן תלויות במקום ובזמן, ובין הכותרת לשורת הסיום פזורות תחנות רבות ורחוקות זו מזו. אבל ככל שקוראים יותר, כך מתברר שהיעד האמיתי ב"גנש" הוא הדרך המפותלת עצמה.
בואו לקרוא קטע מתוך הספר!
המסגרת הכללית, לעומת זאת, בהירה מאוד ומאירת עיניים. הסיפורים מחולקים לשערים נפרדים, לפי נושא או מקור. כך מוצג בקיצור תכליתי המארג הסבוך והדינמי של שלושת קודקודי האלוהות ההינדית: ברהמה היוצר, שיווה המחריב וּוישנו, המשמר והמשקם הגדול. כל אחד מהם זוכה להסברים על אופיו ותכונותיו, אבל בהמשך, כפי שמזהירה המחברת קאפור, "יש גם הרבה סתירות בריאות ביניהם ומידה רבה של חפיפה",
כי "ההשקפה ההינדית רואה את היצירה וההרס כריקוד סביב אותו כוח בראשיתי, שמחזיק מעמד גם בתנודות האדירות שבין הוויה ואי-הוויה, חיים ומוות וכל יתר הניגודים".
שערים נוספים מוקדשים לשני האפוסים ההודים הגדולים, הראמאיאנה והמהבהאראטה. היקפם של השניים בלתי נתפס - הראמאיאנה שווה באורכו לאודיסיאה ולאיליאדה ביחד, המהבהראטה גדול פי ארבעה וכולל 220 אלף שורות שיר - והספר מציג כמה מקטעים ממלחמות הגוג ומגוג שעומדות במרכזם.
את הסיפורים ליקטה קאפור ממקורות שונים, בעיקר על פי טעמה (גם בעברית התפרסמו אנתולוגיות דומות, כמו "שיווה ביער האורנים" ו"יוגים, מלכים ונשים שמימיות" של אופירה גמליאל, או "מיתולוגיה הודית" של עמרם פטר). אמנם במרכז הסיפורים עומדים מעלליהם של האלים, אך הם נכתבו בידי אדם - וגם נועדו לו. לצד ניסיונות להסביר את העולם, מופיעים גם לקחים, שדווקא בהם מעניין למצוא הבדלים מהמקבילות מן המערב. "אינדרה נופל בשבי", שחלק ממנו מתורגם כאן, מתאר את התרעומת של אל שנכלא בשבי על בורא העולם. הקטע הקצר יעיל יותר מאלף ספרי הדרכה, וסגנונו מפיח בו חיים ומרחיקו מהטפה דידקטית.
לכלל סיפורי "גנש הולך לארוחת צהריים" משותפת תחושה של חירות עליזה שמתעוררת במהלך הקריאה. היא מתקבלת בזכות מידת השחרור שקופץ על האלים ההינדים שיכולים להתיז ראשים, להתגלגל בדמות עכברוש, להעביר נצח או שניים בביצה - ולחזור לענייניהם. הנה דוגמה טיפוסית, מתוך סיפור שלוקט מהראמאיאנה (ובו נאבק ראמה ברוואנה, מלך השדים, בין היתר בעזרת הַנוּמֶן, קוף-אדם עתיר עוצמה):
"הַנוּמֶן נשא את ראמה על כתפיו וזינק מעבר לאוקיינוס... בזמן שראמה גסס בשדה הקרב, הוא עף כל הדרך להימאליה להביא לו צמחי מרפא, אך משלא הצליח לזהות אותם הוא החליט לתלוש את ההר כולו ונשא אותו עמו בכף היד".
מעבר להרפתקה שבניעור המושגים הכללי, עבור המטייל בהודו ילבשו הסיפורים צורה מוחשית. האלים שמככבים בהם נוכחים מאוד ביום-יום ההודי, ובחודש שלי במדינה פגשתי בהם בלי סוף גם מחוץ לדפים: כקמיעות מתנדנדים במוניות, על שלטי בתי עסק או בתהלוכות מוטרפות של מאמינים, צבועים ורוד מכף רגל עד ראש, הדוהרים לשפת הגנגאס על פילים או מרכבות עץ.
אבל הקריאה על ואת הודו לא צריכה להיעצר בתחומי האגדה. למעשה, חדירת המציאות המופשטת של המיתוס היא אחת המטרות ששם לו ספר נוסף, אנתולוגיית "הסיפורים ההודים הטובים ביותר" בעריכת קושוואנט סינג, מגדולי הסופרים ההודים כיום.
סיפורים ברופי
בהקדמה מספר סינג שהסיפורים, שהופיעו במגזין המונומנטלי המנוח The illustrated Weekly of india, יוצרים "מעין תבשיל קארי כלל-הודי, עם תבלינים שלוקטו מחלקים שונים של תת-היבשת". ואכן, די במבט חטוף בתוכן העניינים כדי להיווכח בבליל האתני והלשוני (גם הכותבים באורדו, פאנג'בי והינדי מתורגמים לאנגלית).
בואו לקרוא קטע מתוך הספר!
עשרים וששת סיפורי קובץ שונים זה מזה, ובאופן טבעי רמתם לא אחידה. גם הנושאים מגוונים בהתאם. מוטיב בולט הוא המתח בין הקבוצות האתניות הרבות. ב"חלום הודי" המופלא, למשל, מבין השורות של סיפור אהבתו הנכזבת של אשפאק, נער מוסלמי, ניבטים התלישות והייאוש בארץ שאינה באמת שלו; ב"פלח החציל", סיפור סטירי ומושחז, מפוטר טרי ניצל מחרפת עוני כשבעקבות "התגלות" הוא הופך חציל מהשוק למוקד עלייה לרגל. מהר מאוד
ניצתת מחלוקת בין-דתית עזה, ובעוד נוצרים, מוסלמים והינדים נהרגים על קדושת האתר,
בעליו משלשל לכיסו עשרות אלפי רופי.
עוד מאפיין בולט, חוצה עדות, מעמדות ומגדרים שעולה בסיפורים רבים הוא האירוניה. בין עם בלב בומביי או בכפר נידח, בארמונות פאר, משכנות פועלים או על קרטון ברחוב, הטקסטים מלאים בוז חשדני כלפי המילים הגדולות של פקידי הממשל וכהני הדת. לפעמים התוצאה הסופית היא גרוטסקה בנוסח הספרות המשכילית שלנו, ולפעמים התבוננות מורכבת ודקה. כך או אחרת, הפסיפס כולו מאפשר לראות קצת יותר לעומק את מה שלצופה מן החוץ עלול להיראות כאוטי ואטום.
המשפט האחרון נכון במשנה תוקף בישראל, שבה מושרש הטיול להודו היטב בתודעה, כאתר חיפוש רוחני (עם ובלי מרכאות) וכתחנה אקס-טריטוריאלית במסלול הלאומי. עם זאת, מטיילים רבים נשארים בהודו חודשים ושנים תוך ניכור מההווייה המקומית, אם לא זלזול גמור בה. "גנש הולך לצהריים" ולקט הסיפורים הקצרים יכולים לפתוח צוהר, ולהציע טעימה הן מאבות המזון הרוחניים של הודו, והן מהטאלי הטרי והגדוש שבישל לנו סינג מספרותה המודרנית.
תרגם מתוך הספרים: יונתן פיין.
Ganesha goes to Lunch - Classic from Mystic india. Om books international, 2009, 160 p
Best Indian Short Stories .Harper Collins Publishers India, 2003,271 p
