להשלים עם העבר: רווקות כתסמין לתסביכי ילדות

זו הייתה שיחת טלפון קצרה שהובילה לפגישה. "הפנתה אותי אליך מיכל, שאמרה לי שהיא התחתנה בזכותך", אמרה. לפגישה היא הגיעה מלאת חיוניות וציפייה, והבטיחה לי שתעשה כל מה שאבקש ממנה, שכן היא להוטה להצליח עם הטיפול. "בואי נתחיל בלהכיר אותך", השבתי לה, וביקשתי שתספר לי מעט על עצמה.

ייעוץ זוגי לרווקים ורווקות בערוץ יחסים:

רווקה תחת השפעה

מחפשת אהבה? אל תשכחי לפנות מקום

לב שבור? יש כמה שלבים לעבור ולהתגבר

יש לכם עצות לרווקים ורווקות? ספרו לנו בפייסבוק שלנו

אבא אמר שאני המלאך שלו

"טוב, אז אני בת 33, רווקה, גרה בדירה שכורה בגבעתיים, עובדת במשרד פרסום כתקציבאית בכירה, אוהבת את העבודה מאוד וגם את המשרד. גדלתי בגבעתיים, אני הבכורה ויש לי עוד אחות ואח שקטנים ממני. אחותי בת ה- 29, מתחתנת בקיץ הקרוב וזה משמח אותי אבל גם מלחיץ אותי". שאלתי אותה אם היו לה קשרים משמעותיים עם בני זוג. "לא", השיבה. "מעולם לא היה לי קשר משמעותי".

"ספרי קצת על ההורים", הקשיתי. "ההורים צעירים. אבא בן 59 ואמא בת 56. שניהם עובדים במקצועות טובים, והזוגיות שלהם מצויינת. אפשר להגיד שהם חברים טובים". שאלתי אם היא תמיד זכרה את הזוגיות שלהם באותו האופן. דורית חשבה על שאלתי, ולאחר השיבה: "כשהייתי בת 13, אמא עזבה את הבית לשנה. היא הכירה גבר אחר וחשבה שהוא אהבת חייה. מסתבר שהיא טעתה. אחרי שנה היא רצתה לחזור לאבא שחיכה לה, ומאז הם כמו זוג יונים".

"ואיך היה בבית בשנה שאמא לא הייתה"? שאלתי. "היה קשה. אני עשיתי הכל. הייתי כמו אמא. הכנתי צהריים, כיבסתי, תליתי, הכנתי לאבא את הבגדים, עזרתי לאחי ואחותי עם השיעורים ועם כל בעיה שהייתה להם. אף פעם לא עשיתי בעיות. אבא תמיד אמר שאני המלאך שלו", השיבה. הגענו לסוף הפגישה וביקשתי מדורית לחשוב על התחושות שהיו לה כשאמא שלה חזרה סוף סוף הביתה.

זה לא הזמן לחפור בעבר

הפגישה השנייה נפתחה כשדורית אמרה: "גילי, אני חייבת לומר לך שאין לי זמן לחפירות. אני כבר בת 33 ואני רוצה זוגיות, והכל תלוי בך". כשדורית אמרה את הדברים הללו, העצימו בתוכי התחושות שהרגשתי משיחת הטלפון. תחושת אשמה או יותר נכון - תחושה שהיא מנסה להעביר אלי רגשות אשמה יחד עם אחריות לגורלה. 

החלטתי לבדוק עם דורית האם זו רק תחושה שלי או שאכן מדובר במצבים חוזרים, שבהם היא גורמת לסובבים אותה לחוש תחושות אשם. דורית הסכימה איתי שזה קורה לה הרבה, ושאין לה מושג למה. הצעתי לה שנחפש את המקור לתופעה. "האם זה קשור לעובדה שאני לא מוצאת בן זוג?", שאלה. "יתכן מאוד", עניתי אני.

שאלתי את דורית האם חשבה על התחושות שליוו את חזרתה של אמה הביתה. "מאוד שמחתי כשאמא חזרה. סוף סוף חזרנו להיות בית רגיל". שאלתי אם היא המשכה לעשות את כל הדברים שהיא עשתה בזמן היעדרותה של אמה. "לא חושבת", ענתה והוסיפה: "בעצם, אני לא ממש זוכרת. זו תקופה שהכל מעורבב לי". במפגשים הבאים, למרות התנגדויותיה של דורית, חזרנו שוב ושוב לחזרה של אמה הביתה ולשינויים שעברה בעקבות המקרה.

דורית החלה במסע בזמן, וניסתה להיזכר מה קרה באותה התקופה. שיחה ארוכה עם אחותה שהייתה באותו זמן בת 10, הבהירה לה שהייתה זו תקופה מאוד לא קלה עבורה. באותו זמן היא החלה את מרד הנעורים באופן קיצוני. ברחה מהבית, הבריזה מבית הספר, התחילה לעשן. דורית סיפרה את הדברים כאילו היא משתפת בחוויה שעברה על מישהו אחר.

עודדתי אותה לשוחח עם אביה על התקופה הזו וחיכיתי בציפייה לתגובתה. לפגישה הבאה דורית נכנסה בשקט. שאלתי אותה לשלומה, והיא השיבה: "ממש לא טוב. מאז השיחה עם אבי אני כל הזמן בוכה. אני ממש בדיכאון, וממש חבל לי שבכלל התחלתי עם כל העניין הזה. הרי למה לי להרגיש כך מלכתחילה"?

עלות מול תועלת

במקרה של דורית סברתי שהיא יכולה להמשיך ולתפקד באופן פונקציונאלי, אך על מנת שתצליח לפתח רגשות ויחסים עם בן זוג עתידי, עליה לעבור דרך החוויות הקשות של נערותה, גם אם המחיר הוא להיות לתקופה מסויימת במצב של דיכאון. "אני מצטער על התחושות שאת חשה", אמרתי והתכוונתי לכך.

לפתע התחילה דורית לדבר כאילו לעצמה, ואמרה: "אני זוכרת עכשיו את הזמן שאמא חזרה. זו הייתה התקופה הכי נוראית בחיים שלי. מצד אחד ראיתי שאבא שמח ורציתי שישמח, וגם הבנתי שזה חשוב שתהיה אמא בבית – ככה זה בית נורמאלי. מצד שני היא נטשה אותי ועזבה את אבא, ואני הייתי שם בשבילו. אני כיבסתי לו, ניהלתי את הבית, הקשבתי לו, וברגע שאמא רצתה לחזור הוא לא ראה אותי יותר. הפסקתי להיות החברה הכי טובה שלו."

"ואיך הרגשת?" שאלתי. "פגועה. הרגשתי מושפלת, כמו סמרטוט שאין בו צורך, שלא רואים אותו. לא הבנתי איך בן אדם מבוגר לא מצליח להיות אחראי למה שהוא עושה. אם היא החליטה ללכת, אז היא הולכת. תקופה מאוד ארוכה שנאתי את אמא. לא יכולתי לדבר איתה, להסתכל עליה, לא קיבלתי את החזרה שלה. לאט-לאט הבנתי שהכעס הגדול שאני מחזיקה הוא על אבא. הרי הבית התנהל למופת, הרבה יותר טוב מאיך שהתנהל כשאמא הייתה, לא היו מריבות וצעקות, אז למה הוא נתן לה לחזור? לא הספקתי לו"?

אפשר גם אחרת

בפגישות הבאות ניסינו לעבד את התחושות של דורית כלפי הוריה. הבנו שהמרד של דורית נמשך עד לצבא, וכשהתגייסה היא השתמשה בשינוי על מנת להדחיק ולשכוח את המצב, ופתחה דף חדש עם ההורים. ככל שחלף הזמן כך שקע הזיכרון במעמקי השכחה. לאט-לאט דורית ראתה את הקשר שבין החוויות הקשות שעברה כנערה למצבה היום.

"אני חושבת שהתחושות שהיו לי כלפי אבא שלי, בשנה שאמא לא הייתה בבית, היו תחושות של בת זוג. עולמי חרב עלי כשהוא קיבל את אמא חזרה, ובכלל לא ראה אותי. הרגשתי נבגדת, מרומה, מנוצלת ונטושה. ולא על ידי סתם מישהו, אלא על ידי הגבר שהיה הכי קרוב אלי בעולם. אמרתי לעצמי שאני לעולם לא אהיה שוב במצב הזה, לעולם לא אהיה מוכנה להרגיש כך שוב".

שתקנו, ודורית אמרה: "אני חושבת שעכשיו אני מוכנה".

גילי בר הוא עובד סוציאלי ומאמן למציאת זוגיות, מכון זוגות