חוק סתימת פיות? הבלוגרים מגיבים

חשש גדול מתיקון חוק לשון הרע שאושר אמש (ב') בקריאה ראשונה הוא הפגיעה בעיתונות אך גם באזרחים פרטיים שיהיו חשופים לתביעות. כבר היום חשוף כל אחד מאיתנו לתביעה אם הוא השמיץ בטוקבק, בפורום באינטרנט, בפייסבוק בטוויטר ואפילו במייל. לא מדובר רק בסיכון תיאורטי שלוקחים על עצמם גולשים באינטרנט - מספר פסקי דין ניתנו בעניין בשנים האחרונות וחייבו בתשלום פיצויים.

ההצעה החדשה (לקריאה - PDF) מחמירה יותר עבור עיתונאים ועבור כל מי שמפרסם דברים בכל האמצעים הללו. בהצעה (שתיכנס לתוקף רק אחרי ועדה בכנסת וקריאות שניה ושלישית) גדל סכום הפיצויים ללא הוכחת נזק מ-50 אלף שקלים (לכל היותר) ל-300 אלף שקלים (לכל היותר) ויותר מכך אם נעשה נזק. כמו כן, מי שפירסום משהו שנחשב ללשון הרע יתבקש לפרסם תגובה מלאה של מי שנפגע מכך.

יובל דרור: אמצעי השתקה לבעלי ההון

ד"ר יובל דרור, בעל הבלוג "מאבד תמלילים" וראש המסלול לתקשורת דיגיטלית בבית הספר לתקשורת בבית הספר לתקשורת של המכללה למנהל, אמר שכרגע הצעת החוק היא עדיין בגדר סלט וקריקטורה. עם זאת, אם ההצעה תאושר כחוק בנוסחה הנוכחי הוא יהיה מודאג כמי שכותב בבלוג. דרור קיבל איום בתביעה לאחר שכתב בבלוג שלו כי הצעה למכור לייקים בפייסבוק היא מופרכת. הסכום המוגדל, בעיניו, מעביר מסר של השתקה. "למה אני צריך לחשוב פעמיים לפני שאני קורא לאתר אינטרנט או הצעה עסקית בשם 'מופרך'? איפה הגבול?"

"המספר הזה, 300 אלף, הוא לא החשוב, אלא המסר שהוא רוצה להעביר: 'סתום את הפה, אל תסתבך, אנחנו נפיל עליך סכום כזה, ששווה לך לשתוק'. מהבחינה הזו המיתוג של החוק כחוק השתקה, יש בו משהו. המטרה היא לגרום לאנשים לחשוב פעמיים לפני שהם מדברים. אני לא אומר שלא צריך לחשוב פעמיים ושכבודו של אדם לא יכול להיהרס בגלל פרסום שגוי. אבל החוק נותן כלים כל כך דרקוניים במי שלדעתו הם פוגעים, כך שהאיזון בין חופש הביטוי לשמו הטוב של אדם לא נשמר".

"החוק נועד להלך אימים על כל מי שאוחז עט", אומר דרור. "לטעמנו, על אף שכבר היום החוק מאפשר לתובע ללא הוכחת נזק, הגדלת הסכום מספקת תמריץ לתבוע מצד אחד, ואפקט מצנן על כותבים מצד שני. אני מודאג בעיקר מבעלי האמצעים והפוליטיקאים שלא הוצאו מהקלחת הזאת והם יכולים למנוע פרסום על אודותיהם".

יוסי גורביץ: מפחדים לכתוב

"אני שומע אנשים מסביבי שמפחדים להמשיך לכתוב", אומר יוסי גורביץ', מהבלוג "החברים של ג'ורג'" (גורביץ כתב גם פוסט בנושא היום). "אני לא אגיד שמות, אבל יש מי שתוהה אם הוא יכול להמשיך להתבטא באווירה הזאת. הרי כל מה שצריך כדי לעשות לנו נזק זה איזה כלב עם עמותה מאחוריו שיגיש תביעות לצורך הטרדה".

אתה תפסיק לכתוב?

"במשך חיי הבלוג שלי איימו עלי בתביעה פעמיים. בכל פעם אמרתי לעורך הדין שאני אשמח להפגש בבית המשפט ולבנות את הקריירה שלי על גופתו של הלקוח שלו. בכל פעם נרשמה נסיגה צרפתית. אני בכל אופן לא מרגיש מאויים. צריך גם לראות איך החוק יעבור בצורתו הסופית".

זה משנה אם הנזק הוא 50 אלף או 300 אלף?

"זה הידוק ברגים בלבד. לאנשים כותבים אין גם 50 אלף לשלם. מה שמעיק בחוק הזה הוא הצורך למתן תגובה מלאה. כלומר, אם אני ארצה לכתוב משהו על ח"כ דני דנון, אפילו חמש מילים, הוא יכול להפקיע את הבלוג שלי לצורך תגובה של 1,500 מילה. זה לא רציני – אפילו בסנטדרטים של הכנסת הנוכחית".

לא מגיע סעד משפטי למי שמוציאים את דיבתו רעה?

"עיתון שמוציא את דיבתו של אדם צריך לשלם על זה, בפרופורציה לתפוצה ולמידה ההכרה של האדם הנפגע. אם עיתון יומי גדול יגיד מחר שנתניהו הוא רוצח המונים, וזה יתברר למרבה המזל כלא נכון, העיתון צריך לפשוט רגל. בבלוג בעל תפוצה של 12 קוראים, הסיפור קצת אחר. צריך לזכור גם שבלי התיקון הזה בתי משפט כבר גזרו קנסות כבדים הרבה יותר מ-300 אלף, כשהיה נכון לפסוק כך. ובאופן מעניין – לחברי כנסת יש חסינות. אז דני דנון יכול להוציא את דיבתי רעה ואני לא יכול לתבוע אותו. אבל ההפך לא נכון".

אז מה העילה לתיקון?

"זה כלי לאיומים. זה לא מקרה שהחוק עולה להצבעה עכשיו, זה לא מקרה שהוא עולה יחד עם שורה של חוקים אחרים. נתניהו הודיע השבוע, אחרי שחטף בתקשורת, שהוא משהה את החוק בנושא מימון העמותות. אבל את החוק הזה הוא לא הקפיא. באופן לא מפתיע נתניהו נאלץ לבלוע כמה תחקירים השנה, חלקם מערוץ 10, שהוא מנסה לסגור באמצעים אחרים. מי שעוד הצביע במפתיע בעד החוק הוא אהוד ברק, שאוכל מרור מהתקשורת הישראלית".

תומר פרסיקו: מפלצת על סטרואידים

בתחילת השנה נתבע הבלוגר תומר פרסיקו פרסיקו נתבע בעבר בעקבות פרסומים על המורה הרוחני שי טובלי. התביעה נמשכה לבסוף. היום הוא אומר שיש בעיה אמיתי בהגדלת סכום הנזק. "אני מדמיין איך הייתי משיג 50 אלף שקל. אני מדמיין שהיתי משיג את הסכום בשנתיים. אבל 300 אלף ויותר ממיליון הם סכומים די דמיוניים. אני נגד הכפשות, אבל צריך לזכור שיש תביעות סלאפ (הפחדה) וככל שהגוף יותר גדול יותר קל לו לתבוע. קיבלתי איום נוסף מגוף אחר שיש לו כסף. מה אכפת להם? בשביל אזרח פרטי לכתוב בבלוג זה מעשה מסוכן". 

גם עניין פרסום התגובה המלאה מוזגם בעיני פרסיקו. "זה עושה את חשיפת השחיתויות כל כך לא כדאית. תגובה עלולה לתפוס חצי עיתון ואז זה לא ישתלם. הסייגים מעוררים פחד, ולזה נועד החוק", אומר פרסיקו. שאומר שגם כעת, תחת הנוסח הנוכחי של החוק הוא נוהג בצנזורה עצמית ונזהר אך כעת החוק יגרום לו להמנע מפרסומים בכלל, "כבלוגר אני לא מקבל משכורת, למה להתעסק עם זה? אני עושה את זה מתוך דאגה לחברה". מטרתו של החוק החדש היא "להפחיד ולהפוך את החוק (הקיים) למפלצת על סטרואידים".

יהונתן קלינגר: זה לא הסכום, זו התגובה

יהונתן קלינגר, עורך דין ובלוגר, חושב שהעניין בחוק הוא לא הסכום, אלא החובה להכניס תגובה "(אם) רציתי לצייץ 'אהוד קינן נצפה רוכש ממתקים', עליי לקבל את תגובתך ולפרסם אותה. דווקא עניין הסכום מינורי - חוץ מכך שהוא רק יתמרץ יותר תביעות". קלינגר מסביר שעלויות של עורך דין במקרה של התגוננת מתביעת לשון הרע יכולות להסתכם בכמה מאות אלפי שקלים - מעבר ליכולת שיש לבלוגר, ולא משנה מה הוא סכום התביעה.

"מה שחמור בחוק הוא לא רק הדרישה לקבלת תגובה לפני כל פרסום, שמטיל אחריות רבה יותר ופגיעה בחופש הביטוי על ידי חסמים, אלא גם החובה לפרסם את התגובה", מסביר קלינגר, "כלומר, אם אני נותן לך תגובה שהיא ארוכה ולא רלוונטית, תפרסם אותה?" לדבריו, גם עיתונאי וגם אדם רגיל חייבים לפרסם אמת, חייבים לבדוק וחייבים לחקור. "אלא שבחוק יש שתי בעיות: אמירת אמת לא מספיקה כדי לתת הגנה (גם אמירת אמת יכולה להיות לשון הרע) והתגובה לא מפחיתה או מעלה מהאמת". לטעמו, "תגובה צריכה להתבקש כאשר יש טענות נגד אדם שעומדות על גבול הפלילי ואין לכך ראיה בכל מקום אחר או במקרים של ראשוניות של פרסום. אתה לא מצפה ממני באמת לפנות למשה קצב לקבל תגובה לפני שאני מנתח את פסק הדין נגדו בבלוג שלי, נכון??"

דבורית שרגל: צעקה מיותרת

"צעקת התקשורת מיותרת", אומרת דבורית שרגל, עיתונאית עצמאית המפעילה את בלוג התקשורת ולווט אנדגראונד. היא מעידה על עצמה שהיא בדעת מיעוט."יש חוסר דיוק בהתייחסות לכך שמדובר בתיקון לחוק ולא בחוק חדש".

"לעניות דעתי הבלתי קובעת לא יחול שינוי דרמטי, לא יגדל מספר התביעות והשופטים לא יקבעו את סכום המקסימום. נוסח החוק הוא 'לא יעלה על', משמע, יכול להיות הרבה פחות. בקיצור, להירגע", היא אומרת, ומוסיפה "אני מקפידה על ההתנהלות שלי כבר היום. אני לא צריכה תיקון לחוק בשביל זה. אני לא אפחד יותר ולא פחות. מבחינתי דין 30 אלף שקל ודין 300 אלף שקל - זהה. אין לי את הסכום הזה וגם לא את זה".

בעניין התגובה, אומרת שרגל כי אין לה בעיה לפרסם תגבוה במלואה אם מישהו יבקש כך, גם בבלוג שלה. היא מציעה עוד כי כלי התקשורת יקצו באתרים שלהם אזורים שמיועדים לתגובות והתנצלויות שיכולות להתפרסם שם במלואן ולהישאר לנצח במקום להעלם כמו בטלוויזיה, או ברדיו. "באשר לטוקבקיסטים שלי, ובכלל, למעשה", אומרת שרגל, "ממש לא יזיק אם ישקלו פעמיים ושלוש את דבריהם. זהו, הם עומדים ברשות עצמם".

יאיר רוה: אין פגם בלחייב בלוג לנהוג בכללי אתיקה עיתונאיים 

"ממילא, בית המשפט כבר עסק בענייני דיבה ולשון הרע באתרי אינטרנט והתייחס אליהם ככלי תקשורת לכל דבר. כך שמבחינת בלוגרים, אין כאן שינוי", אומר מבקר הקולנוע יאיר רוה, שכותב את בלוג הקולנוע סינמסקופ באתר של רשת אורנג' .רוה מסכים עם הגישה שלפיה אין הבדל בין 50 אלף ל-300 אלף שקלים בעבור בלוגר - סכומים שאדם ממוצע לא יכול לעמוד בהם. "לבלוגר הממוצע אין אפילו את הכסף לממן את עורך הדין גם אם לבסוף הוא ייצא זכאי", אומר רוה.

"כל מי שעבד במערכות עיתונים עבר מן הסתם סדנאות וימי עיון העוסקים בדיבה ולשון הרע. אני עברתי לפחות שניים כאלה", מספר רוה, ואומר שמקרה של תביעה במקומון תל אביבי הוביל אותו להדרכה של כל הכתבים בנושא. רוה אומר שהוא מיישם את מי שלמד אצל עורכי הדין שהעבירו סדנאות אך "גם מהחפץ חיים, מחבר ספר שמירת הלשון". 

"מבקר פחות מנוסה אכן נמצא בסכנה, כי הוא לא מכיר את החוק. והוא לא יודע שעליו להיות זהיר בלשונו", אומר רוה. "החוק עצמו אינו רע, הוא רק רוצה להבטיח שיהיה כיסוי למילים שאתה מפרסם. יש הבדל בין לכתוב 'הסרט חרא' (מותר) ובין לכתוב 'הסרט חרא, ממש כמו הבמאי שביים אותו' (אסור)".

בעקבות הצעת החוק, רוה קורא לאגודת העיתונאים לארגן יום עיון בנושא לטובת מי שלא צמח במערכות עיתונאים, או שהמערכות יפתחו לציבור ימי עיון שהן עורכות לעובדים שלהן. "אין פגם בלחייב בלוג לנהוג על פי אתיקות עיתונאיות מקובלות. לגבי חיוב תגובה, זה אקט עיתונאי בסיסי. הבלוג ואתר האינטרנט הוא כלי התקשורת היחיד שבו ניתן להוסיף תגובה רטרואקטיבית ושהתגובה היא חלק בלתי נפרד מהמדיום, כך שלא צריכה להיות כאן בעיה מיוחדת".

לא סוף העיתונות

יש כאן המון היסטריה", אומר הלל גרשוני, שכותב ל"בשבע" ול-ynet ומפעיל את הבלוג "בלוגרשוני". "קוראים לזה 'חוק ההשתקה'. זה לא חוק ההשתקה. אף אחד לא ישתיק אותך אם לא תוציא את דיבתו של מישהו. ההיסטריה מזכירה לי את מה שהיה כשהחוק המקורי חוקק ב-1965. גם אז אמרו שזה יהיה סוף העיתונות, וזה לא היה סוף העיתונות".

אז החוק לא צריך להפחיד אף אחד?

"רוב הוויכוח הוא סביב הפרטים – אם זה יהיה 300 אלף או 100 אלף, אם יחריגו כלי תקשורת קטנים. אני מניח שהחוק ישתנה עד הקריאה השנייה, ואז נוכל לשפוט. החוק הזה הרי לא כוון נגד החברים של ג'ורג' ולא נגד בלוגרשוני. אם לא יחריגו כלי תקשורת קטנים, אם זה יחול על בלוגים – זה יהיה חוק לא ראוי. אם הוא ישתנה, כפי שצפוי שהוא ישתנה – הוא יהיה חוק זניח".

אין כאן משהו פוליטי, בעיתוי של החוק הזה?

"יש התנגדויות רבות גם מימין. אורי אורבך טוען שדווקא הימין יכול לסבול מהחוק הזה. מנסים לקשור את זה לגל של חוקים תחת הכותרת "הימין פוגע בדמוקרטיה". להפך; הימין מנסה לתת לדמוקרטיה סוג של ביטוי. זאת אומרת, גם כשיש רוב מוצק בכנסת לימין – זה לא מתבטא בבתי המשפט, בעיתונות. כרגע אין איזון והימין מנסה להחזיר איזון. בפועל, ההשפעה על הדיון הציבורי תהיה זניחה. במה מדובר? מדובר בחופש הביטוי של חברי הכנסת. אנחנו רוצים להביע את המחאה הקטנה שלנו ולהגיד "תזכרו שאנחנו בשלטון, לא אתם". אנחנו לא שמים מישהו בכלא".

בינתיים.

"לא בינתיים ולא בשום שלב. הם בסך הכל אומרים לתקשורת, 'אנחנו מייצגים את דעת הרוב. שתדעו את זה'".

בחזרה לבלוגים ולרשתות חברתיות: האם החוק הוא המקום הנכון להתמודד עם הדיון במרחב הקיברנטי?

"חד משמעית לא. יש הרבה מאוד תגובות שהן מתחת לכל ביקורת, אבל הכלי הלא נכון הוא הכלי המשפטי, שיגרום יותר נזק מתועלת. עם הבעיה הזו צריך להתמודד בכלים חברתיים. בכלים חינוכיים. באמצעים אישיים, גם: אנחנו צריכים לעסוק במיתון פנימי. למשל, אם אתה בעל בלוג, אל תתן לכל משמיץ לכתוב אצלך. מותר לך למחוק תגובות".