דרוש: תיאטרון לאומי אמיתי
עם הכניסה למשכן המחודש, נגמרים התירוצים ומגיע המבחן האמיתי של תיאטרון הבימה ומנהלו האמנותי: האם יוכלו למלא את ביתם החדש בעשייה תיאטרונית משמעותית, דבר שכמעט לא הצליחו לייצר בשנים האחרונות?
חמש שנים נדד התיאטרון הלאומי בין אולמות חלופיים ברחבי תל-אביב-יפו. חמש שנים שבמהלכן השתמשו פרנסי התיאטרון שוב ושוב בַּגלוּת מרצון כתירוץ לכל תחלואיו. זה נכון במידה חלקית, כיוון שברור ונהיר לכל בר-דעת שלא פשוט לתפקד מחוץ לבסיס הַאֶם.
מלבד הלוגיסטיקה המסובכת, שנובעת בין היתר ממיעוט אולמות בתל-אביב ומכך שאלה הקיימים משמשים במקביל גם תיאטראות אחרים, כרוך הדבר גם בעלויות כלכליות אדירות. עשרה מיליון שקלים בשנה היה גובה ההוצאות הנלוות שגרר התפקוד מחוץ לבית התיאטרון אשר כללו שכירת אולמות, חדרי חזרות, משרדים, מחסנים לציוד ולתפאורות ושינוע ההצגות, שהפכו כולן באחת להצגות חוץ שעלותן גבוהה בהרבה. הבימה אמנם נהנה מסיוע מסוים מטעם משרד התרבות דרך "התקנה לשמירת רצף פעילות" שמיועדת למוסדות הפועלים מחוץ למעונם, אך מדובר בסיוע חלקי בלבד שנע בין 2 ל-5 מיליון שקלים.
כאילו שבזה לא די, סוחב התיאטרון למפרע כגיבנת על גבו גירעון תפעולי מצטבר של 41 מיליוני שקלים. גם למאותגרי חשבונאות מובן שעם גירעון שכזה, קשה עד בלתי אפשרי לקיים את היומיום. ובכל זאת, נדמה שההתעסקות האובססיבית בבעיותיו הכלכליות של תיאטרון הבימה, בהסדרי החובות, בתכניות הבראה, במלחמות הפנימיות שבין חשבים מלווים להנהלת התיאטרון ובמאבקי כוחות בין פקידי האוצר לבין משרד התרבות, השכיחה את הבעיה המרכזית של הבימה בשנים האחרונות: התוכן.
במידה מסוימת ניתן אפילו לומר שהשאלות הנוגעות למצבו הכלכלי של התיאטרון, שימשו כשמיכת הסוואה שכיסתה על שאלות מהותיות לא פחות, כמו דרכו האמנותית של התיאטרון הלאומי. הוא אמור היה - לפחות על פי כותרתו - לסלול ולהוביל דרך, הן ברמה של חדשנות תיאטרונית והן ברמת הבחירות הרפרטואריות. אך לאורכן של השנים האחרונות, נדמה כי איבד כיוון.
התיאטרון הלאומי לאן
למרות שבשנה הבאה יחגוג התיאטרון הלאומי 95 להיווסדו, רק אשתקד נערך לראשונה כנס שעסק הלכה למעשה בשאלה מהו תיאטרון לאומי. עם פתיחתו המחודשת של מעון הקבע של הבימה הגיע הזמן אולי לחזור ולדון בשאלות - כמו מהו ייחודו של התיאטרון הלאומי? במה הוא נבדל מיתר התיאטראות הפועלים בארץ? מהם תפקידיו של תיאטרון לאומי? והאם הבימה בצביונו הנוכחי עונה על ההגדרה של תיאטרון לאומי?
אם לשפוט על פי השנים האחרונות, נדמה כי תיאטרון הבימה ויתר מראש על חיפוש אמנותי והלך בדרכים הסלולות שמשמרות תיאטרון רזה, קל לעיכול, פופוליסטי, נסחף בעקבות אופנות ונגיש לעייפה. גם ויתור על החיפוש אחר שפות תיאטרוניות חדשות ועל עיצוב של עולם דימיון בימתי ובימוי בעל טביעת אצבע יוצאת דופן, הם סממנים מובהקים של המבוי הסתום אליו הגיע התיאטרון הלאומי.
למען ההוגנות יש לומר כי בזה הבימה אינו היחיד במערכה אלא חלק מהעדר. תיאטרונים רפרטוארים נוספים הרימו ידיים, חלקם בשל נסיבות מקלות כמו מלחמת הישרדות וחלקם פשוט כיוון שללכת בין הטיפות ולכוון למיינסטרים, לקניינים, לוועדי העובדים ולמחלקות השיווק, הפך למראית הכל. ובכל זאת, מתיאטרון לאומי יש לצפות ליותר.
תיאטרון לאומי אמור ליצור זהות עם המקום בו הוא מצוי ולדבר פנימה, אל ועל החברה בה הוא פועל. תיאטרון לאומי אמור להרחיב את הדעת ולייצר תכנים משמעותיים שיהפכו לחלק מארון הספרים התרבותי של ישראל. נדמה כי הפזילה לחו"ל, שנובעת לטעמי פחות מהרצון להעשרה אמנותית כתוצאה משיתופי הפעולה ויותר מהרצון להתבשם בשמם הטוב של מוסדות בינלאומיים בעלי מוניטין, הוא בעוכרי התוצרים.
הבימה הצליח להוציא תחת ידיו בשנים האחרונות מעט מדי הפקות שיירשמו בדפי ההיסטוריה של התיאטרון הישראלי כמשמעותיות או פורצות דרך. הדבר בא לידי ביטוי גם במעמדו ההולך ומתדרדר בטקס פרסי התיאטרון הישראלי. למעט פרס המחזאי שהוענק להלל מיטלפונקט ב-2010 על המחזה "המסילה לדמשק", מרבית הפרסים שהוענקו לתיאטרון הלאומי בחמש השנים האחרונות היו רחוקים מלהיות מרכזיים: ב-2007 זכה התיאטרון בשני פרסים
בלבד, ובשנים 2008-2009 הוענקו לו שלושה פרסים בכל טקס. השנה נפקד תיאטרון הבימה לחלוטין מרשימת הזוכים בטקס פרסי האקדמיה, וגם אם תחרות זו אינה מראית הכל, הדבר מצביע על מגמה מטרידה.
עם פתיחת משכן הקבע של הבימה, הגיע שעת מבחנו האמיתית של אילן רונן, מנהלו האמנותי של התיאטרון. חובת ההוכחה, אין ספק, מוטלת כעת על כתפיו. מִפַּרשת הדרכים שבה תקוע התיאטרון הלאומי זמן ארוך מדי, יידרש רונן להיחלץ ובמהרה - כי אחרי שנסתכל בקנקן היפהפה שנבנה בעבור הבימה, בהרבה יזע ובתקציב לא מבוטל, יישיר המבט אל מה שיש בתוכו.
