פסגה בקהיר: להיכנס לראש של אבו מאזן ומשעל
להיות אבו מאזן: "ישראל דפקה אותי בעסקת שליט, חמאס על הגל ואין לי ברירה". להיות משעל: "אני על הסוס, וחייב לעשות הכול כדי להחליף את המקלט אצל אסד". הפיוס נראה קרוב - מה עובר במוחם של המנהיגים הפלסטינים לקראת הפגישה?
פגישתם האחרונה של השניים ביוני בוטלה בשל "שיקולים טכניים", מאחוריהם עמדו מחלוקות בנוגע ליישום הסכם העקרונות לפיוס ממאי. הפעם, כך נראה, נחושים הצדדים להגיע להבנות – כל צד וסיבותיו. איש לא יודע כיצד תתנהל הפגישה בחדר, אך אפשר לנסות להיכנס לראשם של שני המנהיגים הפלסטינים. איך כל אחד מהם רואה את המצב, ומה הוא מחפש?
להיות אבו מאזן
חצי שנה עברה מאז עמדתי באולם בקהיר והכרזתי על סיומו של הפיצול בין עזה לרמאללה, וכעת הגיעה השעה להביא ליישום ההסכם בשטח. רבים שואלים אותי מדוע לי לחבור לחמאס אחרי שהצלחנו בשנים האחרונות להתנער מדרך הטרור. נכון, הרשות הפלסטינית הגיעה להכרה בינלאומית חסרת תקדים - מעל 140 מדינות כבר הכירו בנו כמדינה בגבולות 1967, אבל הגבולות הללו אינם מסתיימים רק בתחומי הגדה המערבית. מוסדות מדינתיים אמנם מוכנים, הביטחון פועל בצורה יעילה והסדר קיים ונשלט, אך ללא רצועת עזה אין לנו את היכולת האמיתית לומר לעולם שאנו מסוגלים לכונן מדינה. לכן אמרתי ואני אמשיך ואומר - הפיוס הוא העדיפות העליונה. חייבים להביא לסיום המצב הקיים שבו ישנן שתי ישויות ושתי ממשלות.
טוב, אולי אני נשמע שלם – אבל המחיר כבד. הוויתור העיקרי יהיה על זהות ראש הממשלה. אני מעוניין שסלאם פיאד ימשיך, אבל זה כנראה לא יקרה. משעל והנהגת חמאס מתעקשים לבחור מישהו אחר לראשות ממשלת הטכנוקרטים שתכהן עד הבחירות. גם לי יש מחלוקות עם פיאד, אך הוא האדם הנכון במקום הנכון: כלכלן מנוסה שמצליח לנווט את הספינה בים הסוער; התפתחנו בזכות השקיפות שהנהיג, ניקיון כפיו ומלחמתו בשחיתות; הוא זוכה להערכה בינלאומית בשל גישתו הפרו מערבית. זו גם הסיבה שבחמאס מתנגדים לו כל כך. הם רואים בו את האיש הרע שהביא להחלשתם בגדה. הוא מייצג את כל מה שהם לא.
אם כבר מדברים על העולם – לא ששים לראות אותי מתאחד עם תנועה שמוגדרת במערב כארגון טרור. אך עליהם להפנים שחמאס היא אופוזיציה במשטר דמוקרטי, ובסופו של דבר ההחלטות מתקבלות בלשכתי במוקטעה משום שאני עומד בראש אש"ף, ולא משעל. האיתות שקיבלתי השבוע בביקור של עבדאללה מלך ירדן, מוכיח שהוא רואה בי קודם כל את המנהיג הלגיטימי של העם הפלסטיני. וזה מה שאני מצפה גם משאר מדינות ערב והמערב.
הניסיון שלנו לקבל הכרה במועצת הביטחון כשל לעת עתה, אבל אני בטוח שאם יסתיים הפיצול, יהיה לי קל יותר לשכנע את העולם שאנחנו מוכנים להפוך לחברים מלאים באו"ם. גם את עמדתה של ישראל אני לא מבין. בתקופת אולמרט אמרו לי שאי אפשר לחתום על הסכם שלום כשאין לי שליטה בעזה. עכשיו אני מנסה ליצור את השליטה הזאת, ובאים אליי בטענות שאני חובר לחמאס.
ההתחזקות האחרונה של חמאס באה דווקא בגלל ישראל, ששחררה מאות אסירים עבור שליט. הרי אני ביקשתי שוב ושוב את שחרור האסירים כמחווה עבורי, ובסופו של דבר הם משוחררים בשל החטיפה שביצעו הפלגים הפלסטיניים ובראשם חמאס בעזה. מה העם מבין מזה? ששחרור אסירים יכול לבוא רק דרך ההתנגדות ולא דרך משא ומתן.
אני לא יכול להתעלם ממה שקורה מסביב. חמאס עלה על הגל, ההתלהבות סביב פנייה לאו"ם דעכה, המו"מ נמצא בקיפאון עמוק והיחסים עם ארה"ב בשפל. אובמה נמצא בשנת בחירות והוא לא ינסה לכפות על ישראל מהלך מדיני, והעולם הערבי עובר גל של תמורות שהחל כאביב ערבי ומסתמן כחורף איסלאמי. אין בי שום רצון שזה יגיע לפתחנו ואני חייב להתחשב ברצון העם. אין לי כרגע אופציה אחרת אלא להגיע להסכמה על בחירות לנשיאות ולפרלמנט גם בגדה וגם ברצועה. אני מאמין שהתמיכה בפתח תישאר איתנה ותוביל לכך שהרשות תשוב לשלוט ברצועה בדרכי שלום, עם שחרור של עצירי חמאס בגדה שמנגנוני הביטחון שלי עצרו, עם אופוזיציה שאולי תאלץ למתן את עמדותיה ובלי פיאד.
להיות חאלד משעל
אני נמצא כרגע על הסוס. הוא חזק ודוהר, אבל אני לא יכול להתעלם מעובדה אחת - האדמה תחתיי רועדת. מאז חתמתי על הסכם הפיוס ועד היום, השתנו דברים רבים, לטוב ולרע. הפנייה של הרשות לאו"ם העניקה לאבו מאזן ולפתח גל אהדה רחב ברחוב (גם בעזה) ואנחנו נותרנו הרחק מאחור. לא יכולנו לתמוך בעניין כי אף אחד לא באמת התייעץ איתנו, ומעבר לכך, תמיכה בפנייה לאו"ם משמעותה - הכרה שלנו במדינה פלסטינית בגבולות 1967. הגלגל התהפך עם עסקת שליט, אז הפכנו אנחנו לגיבורים האמיתיים. ברור לי שפתח נלחץ לפינה והיה חייב להיענות לדרישותינו לתיקונים ביישום ההסכם.
הסוגיות הכי חשובות מבחינתנו הן מועד הבחירות וראש הממשלה הבא. לא נסכים שפיאד ייבחר - הוא האחראי למצב הרעוע של התנועה בגדה המערבית. פיאד אמנם מדבר על תמיכתו באחדות הפלסטינית, אבל אנחנו יודעים שאינו מקבל את עמדותינו הפוליטיות. נכון, הוא אינו חבר פתח, אלא פוליטיקאי עצמאי, אך אנו רואים בו את האחראי למשבר הכלכלי החמור שקיים ברשות. עובדה, עזה מצליחה לתפקד גם ללא הסיוע החיצוני של מדינות המערב.
מה שחשוב לי הוא עקרון השוויון: מוסד הנשיאות נמצא ברמאללה וכך גם הפרלמנט. עכשיו, שראש הממשלה יגיע מרצועת עזה, ואם לא אז לפחות שהממשלה עצמה תשב בעזה - זה מה שנקרא צדק חלוקתי. על פי ההסכם שנחתם בקהיר הייתה אמורה הרשות להפסיק לעצור פעילים שלנו ושל פלגים אחרים בגדה, אולם מאז מנגנוני הביטחון של אבו מאזן לא הפסיקו לעצור את הפעילים שלנו אפילו לשבוע אחד.
ההפיכות בעולם הערבי הגיעו כנראה לפתחה של סוריה. זיהינו את התהליך הזה כבר בתחילת המהומות שם. אני ויתר חברי הלשכה המדינית יושבים בדמשק ולמרות ההכחשות, כולם כבר מבינים שאנחנו מחפשים מקום מושב חדש כי על השרידות של אסד כבר אי אפשר לסמוך. כדי להתארח במקום חדש (אחרי שסולקנו מירדן), אנחנו חייבים לרצות את המדינות השכנות ירדן, מצרים ואולי קטאר, ולפתוח דף חדש. אין לי ספק שאם נגיע ליישום ההסכם ולהבנות חדשות עם פתח, יהיה קל יותר לחפש מקום מושב חדש. אולי בקהיר, ואולי אפילו נשוב לעמאן.
זה לא יהיה לי קל. יש לי אופוזיציה גם מבית שדורשת שהממשלה הבאה לא תכיר בישראל. גם אני לא רוצה בכך, אבל אני מבין שיש סיכוי שניאלץ למתן את תביעותינו ודרישותינו. ואולי כך, גם העולם יתחיל לגשש ולהכיר בנו, אולי יתחילו לדבר עם חמאס. בטוח שזה יהיה פשוט יותר כשנהיה חלק מהאחדות הפלסטינית. בבחירות הקודמות הצלחנו להביא למהפך ולניצחון, ואם הן יתקיימו במועד שמתאים לנו (לקראת אמצע 2012) נוכל להשיג תוצאות טובות שבהחלט יחזקו את מעמדנו בגדה - גם אם לא נזכה ברוב. בפעם הקודמת לא הצבנו מועמד מטעמנו לנשיאות - אולי כעת זו ההזדמנות שלנו להציג מועמד שינסה לרשת את אבו מאזן, שכבר הודיע שלא יתמודד. לגבי המחיר - איסמאעיל הנייה ייאלץ לוותר על כיסאו, וכך גם שאר השרים בממשלה בעזה. אנחנו יורדים מהשלטון ושבים לאופוזיציה, אך אני מקווה שזו ירידה לצורך עלייה, וחזרה לעמדות הכוח בגדה המערבית.
לפנייה לכתב/ת 
