הבאנו ביכורים עם רונה אלקולומברי-דז'ובס

רונה אלקולומברי-דז'ובס, חזרה בספר הביכורים שלה "פוֹרטוּן" אחורה בזמן, למצרים של לפני מאה שנה. "הכל התחיל מסיפור קטן שאימי לחשה לי באוזן על סבתא-רבא שלי", היא מספרת בראיון.

עוד במדור ספרי ביכורים:

• סיגל מושכל עם "מרגלות בחיים של עצמנו"
• ערן שגיא עם "זה קורה מהר"
• יצהר ורדי עם "את כל הדברים"
• מעין רוגל עם "היינו יכולות לנסוע" 
  

"זה התחיל משיחת אמא ובת על נישואין ואהבה, וכמה שאצלנו מובן מאליו שמתחתנים מאהבה, וכמה שפעם זה לא היה ככה. 'כשהסבתא רבא שלך התחתנה היא עוררה מהפכה כשהתחתנה מאהבה' אמא שלי אמרה. אז אהבה לא היתה בלקסיקון. בקהילות היהודיות בכל העולם הנישואין היו עניין כלכלי, או שרצו לשמור על היהדות. מוטיב האהבה נשמר מקסימום לפילגשים".  

עטיפת הספר "פורטון". כל כך קרוב למציאות

נקודת המוצא של אלקולומברי-דז'ובס (42) מתחילה במשפחת תעשיינים בולגרית מצליחה, שהקימה בשנות ה-70 את רשת סמי בורקס, שהפכה לאייקון תרבות במשך שנים. "גדלתי במשפחה מאוד מתוקשרת, וצמחתי על ערכים טובים של משפחתיות". בגיל צעיר עזבה אלקולומברי-דז'ובס את הבית התל-אביבי, ועברה לפנימייה ולבית הספר כדורי שבצפון. "חלבתי פרות במשך שנתיים והייתי המאושרת באדם", היא אומרת.

בהמשך למדה עיצוב לבני נשים, וחזרה לתל אביב כדי לפתוח להלבשה תחתונה. "כבר לפי איך שהלקוחות היו מורידות את החזייה, ידעתי עליהן הכל", היא מספרת. בהמשך התחתנה, ילדה שני ילדים, התגרשה ונישאה שנית, וילדה שני ילדים נוספים. "כל הילדים שלי גדלו על רקע מסורתי בבית ספר ממלכתי-דתי, ויש לנו דיאלוג מאוד יפה בין פלורליזם למסורת. כשרוצים זה מסתדר", היא מסכמת. היום היא מנהלת מחלקת תקשורת במלון, שהיתה ממקימיו, ומוצאת גם זמן לכתוב.

על מה הספר שכתבת?

"זה התחיל מהסיפור של סבתא-רבא שלי שבגיל ארבע-עשרה של מצרים של לפני 200 שנה, נחשבה כבר לבחורה גדולה. היא התאהבה באיש בן ארבעים, גבר בשיא אונו, שהיתה לו כבר אישה, עקרה אמנם, ופילגש.

בסיפור הם מקריבים כמעט את הכל כדי לממש את המושג של להתחתן מאהבה. הסיפור ששמעתי מדבר על כך שאחרי שהם עברו את כל הטלטלות הנוגעות לחתונתם. בכל ערב הוא היה מושיב אותה על המיטה ומסרק אותה. היה לה שער ג'ינג'י עד הברכיים.

"בימים ההם היה נהוג שברקע שמסיימים לסרק, טומנים את השער שנשר על המברשת בכריות. הוא היה מסרק אותה בשיא האהבה, וטומן את זה בכרית שלו. דמיינתי ילדה בת 14 עם שער ג'ינג'י, שהופך להיות שזור בחוטי כסף כשהיא מתבגרת, לצד בעלה שגדול ממנה ב-20 שנה. סיפור האהבה הזה פתח משהו בלב שלי. מעבר לפרטים האלו, לא ידעתי הרבה על גיבורי הסיפור המשפחתי המקורי, ובעצם הכל נברא מהגיגי ליבי. כשאמא שלי קראה את הסיפור שלי, שנה וחצי אחרי שעבדתי עליו, היא אמרה שזה כל כך קרוב למציאות, שזה מפחיד".  

מדוע כתיבה?

"אני מרגישה שאני סוג של צינור, וזה כלי העבודה שלי. לעתים אני מצליחה לבטא את עצמי הרבה יותר טוב בכתיבה מאשר בכל דרך אחרת. זאת הדרך שלי לגעת בלב של אנשים". 

"השם זה השם של הגיבורה, פוֹרטוּן. ביהדות מצרים השפה הראשונה היתה ערבית ומצרית, והשנייה צרפתית ואנגלית. הדמויות שכתבתי עליהן שייכות לאוכלוסיה הזאת, לקבוצה של אנשים משכילים. פוֹרטוּן זה כביכול מזל, או חוסר מזל, תלוי איך מסתכלים על זה".

על איזה ספר ילדים גדלת?

"על הספרים והשירים של מירים ילן שטקליס. זאת היתה הליבה של הילדות שלנו, של הדור שלי. כמו הסיפורים של לאה גולדברג".

איזה ספר פרוזה השפיע עלייך במיוחד?

"ספר פנטזיה בדיוני של ג'ון וינטיג' שנקרא 'מלכת השלג', אבל הוא הרבה יותר מזה. מדובר על ספר עב כרס שאני חוזרת אליו פעם בכמה שנים. גם הספרים של שפרה הורן נוגעים בי תמיד".

יש לך איחולים לספרות הישראלית?

"ממקומי הדל, הקטן והחדש, אני מקווה שבעתיד ספרים יזכרו את תפקידם האמיתי. שיצאו מהאגו ויחזרו לשמח ולרגש אנשים".

מסר לקוראים:

"שלא יטעו בספר בגלל דקיקותו. הוא יצא מאוד קטן. זה קצת כמו בהיריון בהתחלה הבטן נראית ענקית, ובסוף יוצא ממנה ממנה יצור קטן. הספר שלי הוא בסך הכל 133 עמודים, אבל הוא מכיל הרבה רגש".

"פוֹרטוּן", מאת רונה אלקולומברי-דז'ובס. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 133 עמ'.