למה אמהות אף פעם לא חולות?

הדרך הנשית להתמודד עם חום היא להכחיש אותו. האופציה הגברית, לעומת זאת, היא לגסוס ברעש. והילדים? שיהיו בריאים. או שהם מלאכים קטנים שקודחים מחום או שהם מלאכי חבלה משועממים שמפרקים את הבית. כל ההבדלים בין ילדים והורים, גברים ונשים עם בוא השפעת.

הטורים האחרונים של הפולניה בערוץ הורים :

עוד חצי שעה בגן: ואם לא מתאים לי?

רק בת 11, אז למה היא לבושה צמוד כל כך?

לשלוח לגן בגיל 3 חודשים: איפה האחריות שלכם?

זמן איכות? הגיע הזמן שתפסיקו לעבוד על עצמכם

הבדל 1: גילוי ואבחון

אמהות מגלות שהן חולות כשהמחלה כמעט נגמרת, או כשהן פותחות את הפה ומגלות שיש שם קיפוד. מכיוון שהן אמהות אדמה, דור שביעי למייבשות ביצה ולוחמות בקדחת, הן מכחישות. כן כן, אנחנו אף פעם לא חולות, ואנחנו אף פעם לא מודדות חום, כי איכשהו כל המדחומים בבית רקטליים. קודחות מחום, משתעלות כמו שחפת, נגרור את גופינו הדווי לסלון, שם נקפל את הכביסה ונחכה למשאית של הצלשי"ם. כמו שאמא שלי סיכמה פעם, בחום משוער של 41 מעלות: "אני לא חולה, אני רק מרגישה לא טוב".

אבות מגלים שהם חולים מיד כשהנשים שלהם חולות, אבל הם כמובן חולים הרבה יותר. יש לציין גם שבניגוד למנגנון ההכחשה האימהי, אבות חולים אינם מקילים ראש בשום מחלה - גם לא בנזלת. אם פעם אבא היה מכנס את ילדיו לדון בפרטי הצוואה ברגע בו היה עולה לו החום, הרי שכיום האבות מעודכנים והם גולשים באתרים רפואיים ומחפשים תרופה לנזלת. מי יודע, אולי יום אחד הם גם ימצאו.

ילדים מגלים שהם חולים... ובכן, הם לא. בדרך כלל אנחנו מגלים שהם חולים וזה קורה בשתיים בלילה, בצמוד לממטרה זו או אחרת שהם מנפיקים על כל קירות חדרם.

הבדל 2: מנוחה

אמהות כאמור לא חולות ולכן הן גם לא זקוקות למנוחה. אם אנחנו בכל זאת מרגישות לא טוב, אז ננוח יום אחד (ראיתם פעם אמא חולה ליותר מיום אחד?) וגם זה רק עד שהילדים יחזרו מהגן.

אבות חולים זקוקים מאוד למנוחה, הם קראו באינטרנט שגם לנזלת עלולים להיות סיבוכים אם מזניחים. דקה לאחר גילוי המחלה, ואב הבית מאופסן לבטח במיטתו, מלווה במחשב, טלפון, טלוויזיה ועיתונים. הדבר הבאמת בלתי נתפש הוא הקלילות בה האבות מחליקים משלב האבחון לשלב המנוחה. אמהות חולות פורשות למיטה לאחר שהן מעמידות מכונה, מקפלות מכונה, מרימות טלפונים ומארגנות מטבח. אבות, ובכן, פשוט הולכים למיטה.

ילדים חולים מעוררים בנו את כל רגשות החמלה והרוך שהחיים משכיחים מאיתנו במירוץ היום יום האין סופי. הם שוב מלאכים קטנים, חסרי ישע וסמוקי לחיים. אנחנו יושבים איתם ומזים מים על מצחם הלוהט. הם מניחים עלינו ראש, וליבנו יוצא אליהם. רק שיהיו בריאים.

הבדל 3: מה אוכלים?

אימהות חולות לא אוכלות. גם כי אין תיאבון וגם כי אין מי שיכין להן אוכל. אב הבית כה גאה ביכולתו לתפקד כשאת חולה, אבל הוא שוכח שצריך גם להזין את אשתו הגוססת. את מתעוררת משינה טרופה ותוהה אם את יותר חולה משהיית, או שפשוט התייבשת. את הולכת למטבח לשתות מים ומגלה את אב הבית קבור תחת הר של כלים מלוכלכים. "יופי שקמת," הוא אומר לך. "את מרגישה יותר טוב? כי נראה לי שאני חולה גם".

אבות חולים אוכלים. בניגוד לסברתך המלומדה שחולים אוכלים מרק, הם מבקשים משהו בפיתה. לא משנה מה, אבל עדיף עם שוקולד. את מביאה לו פיתה עם שוקולד למיטה, וכשאת מגיעה לדלת הוא גומר ושואל בביישנות אם אפשר עוד אחת. את מציינת במרירות שמי שמאוד חולה, עדיף לו שלא להכביד על קיבתו. הוא מסכים ומבקש מרק. עם פיתה.

ילדים חולים לא אוכלים. את נכנסת לפאניקה ומגלה בעצמך את הגנים של סבתך עליה השלום. את מכינה מרק עוף, אפילו שאת צמחונית. את מכינה אורז. את מבררת סוף סוף איך מכינים ביצה שלוקה, ואז את שולקת אותה בעצמך, בעמידה, כי הילד לא רוצה לאכול כלום. תוכנית ב' יוצאת לדרך, ואת ממלאה את הבית בכל מה שעתיר קלוריות, שומן וסיכויים טובים להיאכל. גלידה? מילקי? קורנפלקס בטעם שוקולד? יאללה! הכל הולך! הצרה היא שהילד לא אוכל, והכל הולך אליך.

הבדל 4: החלמה

אימהות לא תמיד מחלימות, הן פשוט מסתובבות חצי חורף עם הוירוס, בן לוויתן הנאמן. לעומתן, אבות מחלימים יפה ומהר, בעיקר בזכות הפיתות עם השוקולד.

תהליך ההחלמה של ילדים מורכב וקשה, בעיקר למי שנשאר איתם בבית. בהתחלה החום יורד, וכוחות החולה שבים אליו מעט. במקום לאגור כוחותיו בתבונה, הילד הטמבל מתעקש לפזרם בריצות פרועות בכל הבית. כמו גוזלים שלומדים לעוף, ההשתוללות הפראית נגמרת בצניחה תשושה ומייבבת.

כשהחום יורד, המלאכים הקודחים שלנו מתחלפים במלאכי חבלה קטנים. משעמם להם. אפילו הם לא מסוגלים לראות יותר טלוויזיה. כל היצירות נוצרו, כל הסיפורים סופרו. הם רוצים החוצה, לפרוק מרץ. החוצה זה גם מה שאתם רוצים, והנה מגיע היום המיוחל, והילד בריא וגם אתם בסדר, ויש לכם שעתיים תמימות לנשום אוויר עולם לפני שמגיע הטלפון מבית הספר שהילד הגדול הקיא.

תמר אלפיה היא עיתונאית ואמא לשלושה ילדים