"אחד מהפרובינציה": פרק מתוך ספרו של עמוס טלשיר

"אחד מהפרובינציה", מאת עמוס טלשיר, מספר את סיפורו של בן אבנרי, חייל מהפרובינציה שאהב לצייר נשים, והן אהבו שהוא מצייר אותן. מאוחר יותר בחייו, הוא מגלה שהוא איננו הצייר, שאהבתו הראשונה לא מרפה ממנו, ושהצייר הוא בכלל יובל הצנחן ההרוג מהעמק. בנקודה זו הוא מחליט לעזוב את הפרובינציה, וממשיך להיות נפקד מחייו.  

עטיפת ספרו של עמוס טלשיר. ממשיך להיות נפקד מחייו

"אחד מהפרובינציה" הוא ספרו השישי של עמוס טלשיר. בצמוד לרומן מופיע ספר שיריו הראשון "שירים מהפרובינציה". ספריו הקודמים: "טרזן יופיע פתאום" הוצאת מטר, "אריה פצוע" הוצאת ידיעות ספרים, "אלוהים אוהבת אותי" הוצאת חרגול, עם עובד, "מאמין קטן" הוצאת בוסתן, ו"כמו כלבים מחוברים" הוצאת ספרית פועלים.

פרק ראשון

נשכבתי על המיטה במרפאת העור ומין של ד"ר טראו בבית החולים על-שם שיבא בתל השומר וסיפרתי לרופא את מה שאמר לי שיף, האיש הדני שהסביר לי ששיער הזקן שלי נושר. שיף המגונדר, האבא של קארן האבודה, הלם בי באבחנה שהשיער ימשיך לנשור גם אם אתעלם מכך וגם אם אף אחד בסביבתי לא יעיר לי. הוא אמר שאחרי הזקן ינשרו לי הגבות ואחר כך שיער הגוף ולבסוף גם שיער הראש. ד"ר טראו התבונן בקרחות שכבשו שטחים בין הזיפים שעל הפרצוף שלי. בשקט הוא אמר לי להתפשט. אמרתי לו שזה רק על הפנים ועדיין אין לי נשירה בגוף. הוא ביקש ממני להתפשט בכל זאת, וציין כי בעניין הזה יש לאנשים נטייה להדחקה. שאלתי איזה עניין והוא העביר לראשונה את מבטו מהקרחות בזקן לתוך עיניי.

"אני מניח שהחבר שלך גם הסביר לך שמדובר בתוצאה של הדחקה קשה", הוא אמר.

"הוא כנראה התכוון לזה", עניתי, "והבנתי שאני סוחב טראומה".

"אם אתה יודע שעברת טראומה, חצי בעיה נפתרה", הוא אמר, "אני צריך שתברר לעצמך מה הדחקת".

"באתי בגלל הבעיה בזקן..."

"תתפשט בבקשה ובינתיים אספר לך משהו – חלק קטן מאתנו הרופאים, כמוני, שאינם פסיכולוגים או פסיכיאטרים, חושבים שטראומות הן דבר טוב. הן מעוררות ומחדשות את התשוקה לחיות טוב יותר, אבל רק בתנאי שאתה לא מדחיק אותן. לטראומה שלך מגיע שתבין אותה ותחבק אותה. אחרי הכל, היא שלך ואתה תפיק ממנה תועלת אם תטפל בה נכון. ביקשתי ממך להתפשט".

בגיל שלושים ותשע מביך אותי להתפשט ליד גבר, למרות שהוא רופא. קיוויתי שיש לי תחתונים חדשים. ד"ר טראו עמד לצדי והכין את מגש הטיפולים שלו. היו לו פני ילד עם לחיים סמוקות וזקן בתולי דליל שלא הצליח להתמלא. האיש שאמור להציל אותי מנשירת זיפי הזקן, לא מצליח לגדל זקן בעצמו. מבט שמאלה גרם לי להפסיק לשחק במחשבות מבדרות ולהתחיל להבין איפה אני נמצא – הרופא הכין על המגש שלו בקבוקים עם חומר נוזלי שקוף, לידם הניח כמה מזרקים שהרכיב עליהם מחטים לשאיבת החומר. לאט ובסבלנות הוא דקר את הבקבוקים ומילא את המזרק בנוזל מהבקבוק. החליף את המחט השואבת במחט עדינה יותר ועבר מבקבוק אחד לשני, ממזרק שני לשלישי.

בשקט הגמור ששרר בחדר שמעתי את מצמוץ החדירה של המחט לתוך מכסה הגומי של הבקבוק ואחר כך את צליל הרוויה של המזרק מהנוזל שנבלע בתוכו.

איפה אני הולך לחטוף את כל המזרקים עם כל המחטים האלה.

שוב אני חושב על הפרטים השוליים.

"אתה רואה את כל המזרקים האלה?" הוא שאל אותי.

הנהנתי מפוחד.

"הם בשבילך, כמובן. היום אתחיל לתת לך אותם רק כדי להכניס אותך לתמונה. אתה תבוא אלי פעמיים בשבוע וזה יימשך כמה חודשים, תלוי בך כמה זמן זה ייקח. במקביל לקבלת הזריקות תהיה חייב להבין מי נלחם בך, או יותר נכון למה אתה נלחם בעצמך. זאת העבודה שלך, לבד או עם עזרה נפשית, להבין מה עבר עליך. רק כך הזריקות יצליחו לכוון את התנועה של כדוריות הדם הלבנות שלך".

"איפה אתה מתכוון לדקור אותי?"

"עוד נגיע לזה", ענה ד"ר טראו בשקט. "אם הזקן שלך יפסיק לנשור, נדע שאתה מספר לעצמך את הסיפור האמיתי, שהגוף שלך כבר מכיר ויודע", הוא אמר.

אני שוכב עירום וחצי המום, עדיין לפני הזריקה הראשונה, ושומע את קולו הרך ממשיך להסביר לי מה קורה:

"לא נתת לעצמך להתחבר, להיות חלק מהאירוע שעבר עליך, להיות נוכח כשזה קרה או המשיך לקרות..."

"מה קרה?" אני קוטע אותו מאוים למוות.

"החיים שלך קורים. אולי זה רצף שקורה, אולי אירוע מיוחד. על הנפש שלך השתלטת ומצאת דרכים להיות במקומות אחרים, בנפש שלך הצלחת כנראה לשלוט. זה בסדר עד גבול מסוים. אבל הגוף שלך הוא בן זוג לנפש, לא לך, והוא מציית לנפש ולא לך. הגוף הרגיש שהנפש נמצאת בלחץ עצום ונכנס לפעולה, הוא התגייס לעזרת הנפש שהתעללת בה והתעלמת מהצורך שלה. הגוף יודע לתקוף מזיקים והוא התחיל לחפש את הפולש. כדוריות הדם הלבנות לא מצאו כל זיהום, דלקת או מחלה ולכן טעו לחשוב שזקיקי השיער החודרים לתוך העור הם פולש עוין שמכניס אותך ללחץ. הכדוריות הלבנות תקפו את זקיקי שיער הזקן, ועד שיחסלו אותם לא ישקטו. כשיסיימו יעברו לזקיקים אחרים בגוף. הם לטובתך, אבל כמו בהרבה מקרים בחיים, לפעמים הנלחמים למעננו הם המזיקים לנו. נתחיל מיד בטיפול", הוא אמר.

"איפה אתה הולך לדקור אותי?" שאלתי.

"תנסה להירגע", הוא ענה.

שכבתי על מיטת הטיפולים של ד"ר טראו ומיששתי את הגוף העירום שלי כי היה לי קר. או שניסיתי להגן על עצמי מפני הדקירה. מיששתי את הזין שלי, אולי חשבתי שהוא עומד לדקור אותי שם וגם הביך אותי שהוא היה מכווץ נורא. ניסיתי להתחבר לכל המקומות שהוא אמר שברחתי מהם.

מהר מהר להתחבר, אני אומר לעצמי, להצליח להיות שם ולעצור את ד"ר טראו שנייה לפני שהוא דוקר. להספיק לומר לו – אני שם, אני שם. עצור, לא צריך לדקור.

"תירגע", הוא אמר, "תפסיק להילחם, אל תתנגד וזה יכאב פחות".

הרופא נעץ את המחט בפנים שלי וסחט לאט לאט את המזרק.

בהתחלה ספרתי: אחת, שתיים, שלוש, ארבע זריקות. לא טוב, הספירה מכניסה אותי למתח. שבע, שמונה... זריקות בפנים.

שמעתי את השיניים שלי נטחנות ומתרסקות בתוך הגולגולת שלי.

תשע, עשר... זריקות.

אני חייב לדעת מה הטראומה שלי כדי לעצור את הזריקות.

אני מתערפל ובולע רוק בקליק שמכבה לי את ההכרה.

ויוי מופיעה מתוך כל התמונות שמחווירות, ואני מפסיק לספור את הזריקות. ויוי שקראה לי כל הזמן במכתבים שלה לבוא, לבוא, לבוא. אני אוהבת אותך ואתה לא בא ולא מכין אותי לפגישות עם הפסיכיאטרית ולא בא ולא אוהב אותי. זאת ויוי, החברה שלי בת השמונה-עשרה שמתגלגלת ונחבטת בתוך המשאית המתעופפת לתהום ואני לא שם.

למה אתה לא בא אלי יותר, היא אומרת מתוך השפתיים הגדולות ורעמת התלתלים הצהובים הצמודים למצח שלה בדבק דם. כל-כך ביקשתי, אבל אתה לא באת, היא אומרת ונעלמת בתוך אבק סמיך שממלא את המשאית, או את הקבר שלה.

"אתה מאוד כועס", שמעתי את קולו של ד"ר טראו כשהניח את כף ידו הקרירה על הוורידים שרתחו במצח שלי.

רציתי להגיד לו שהוא יכול להפסיק לדקור אותי, כי מצאתי, מצאתי את הטראומה שלי. שהוא יכול להפסיק להכאיב לי עם המחט שחודרת לתוך הלסת.

מצאתי את ויוי.

היד הרכה של הרופא נחה על הסנטר שלי ואני הרפיתי את עוצמת הנשיכה. אולי חלמתי שאני יכול לשכב כאן לעולמים עם ויוי, על השעוונית הלבנה הקרירה המכוסה בנייר. היא חזרה אלי כל-כך חזק וברור. הרגשתי אותה לצדי במיטה הצרה במרפאה כמו במיטות שהתגנבנו אליהן בחדרי טיפול הילדים בקיבוץ שלה.

ראיתי אותה שוכבת לצדי במיטה של הרופא, כל-כך צוחקת ובוכה ואומרת כמה היא אוהבת אותי.

אמרתי לה שהכל קרה כבר לפני יותר מעשרים שנה, אני כבר בן שלושים ותשע ואת נהרגת כשהיינו בני שמונה-עשרה. והיא עונה שהיא עדיין אוהבת אותי.

"תמיד אוהב אותך, רק תהיה אתי", היא אומרת לי, ומחבקת אותי על המיטה הצרה בחדר הילדים ויש המון מקום לשנינו כי אנחנו בני שמונה-עשרה רזים ומזיעים.

"דוקטור, אני יודע מה הטראומה שלי", מלמלתי.

"תנוח, תנוח", שמעתי את קולו, "תחשוב על החיים שלך ותעשה סדר. יש לנו כמה חודשים טובים לבלות על המיטה הזו..."

"אחד מהפרובינציה", מאת עמוס טלשיר. הוצאת גוונים. 191 עמ'.