המורדים - גרסת "בני עקיבא"
בין דתל"ש לחרד"ל, בין הזועקים על הקצנה למבכים את החפיפניקיות, חוגגת "בני עקיבא" את שבת הארגון. כל סופקי הכפיים מוזמנים לחשבון נפש פנימי כדי לגלות שגם הם לא הלכו בתלם, כי "בני עקיבא" זו תנועה של מורדים, בעוז קדימה
פרץ נוסטלגיה אחז בי אמש, בכנס בוגרי "בני עקיבא" סניף רחובות, למראה מאות הבוגרים - בהם אנשים בני למעלה משמונים, ממייסדי התנועה. שבת הארגון הקרבה ובאה של התנועה שנוסדה בתרפ"ט (1929), מעלה הרהורים על בית הגידול של רבים מבני הציונות הדתית בארץ ובעולם.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
-
שתקתם לסיקריקים - קיבלתם טאליבן/ יהודה משי-זהב
- אחותי, אל תפחדי מהמקווה
- עקיבא וענהאל: הכל קשקוש - חוץ משוש
מצד אחד, "בני עקיבא" היא תנועה של המשכיות ושמרנות, אך במובנים רבים היא תנועה של מרד. רבים משכבת המייסדים של התנועה מרדו בדור הוריהם, וחדלו מאורח החיים החרדי. חלקם הגדול עזב את הבית ועלה לארץ ישראל, לא רק ללא תמיכת ההורים - אלא פעמים רבות בניגוד לדעת ההורים.
אני מעריך שאם הייתי שואל את בוגרי "בני עקיבא" בגילאי 50-80, מי מהם דומה לסב או לסבתא - הרי שרובם ככולם לא דומים לא בלבוש ולא בהשקפות, מה שאי אפשר לומר על החברה החרדית. המרד הגדול, או "המרד הקדוש" של הציונות הדתית, צפן בחובו סיכוי גדול ליצור משהו חדש - וגם סיכון גדול. אתגר לחבר בין עבר לעתיד, בין מודרנה לשמרנות, בין תורה לעבודה בתוך תהליך המרד והשינוי.
תנועת תשובה אדירה
במבט לאחור, לאחר למעלה מ-80 שנה, "בני עקיבא" בארץ ובעולם היא תנועת תשובה אדירה. בזכותה
מצאו יהודים רבים בית לזהותם היהודית, ולקשר שלהם לעם ולארץ. בזכותה בני נוער רבים רבים בחו"ל לא התבוללו, ומכוחה הוקמו רבבות בתים יהודים ציוניים לתפארת. ועם כל זה, ואולי בגלל כל זה, בסיסה של "בני עקיבא" במרד בעולם הישן, בגלות, בארכאי.
כל זה הופך את הטענה של רבים כאילו "בני עקיבא" השתנתה לכאן או לשם, לאבסורדית משהו. יש הטוענים ש"בני עקיבא" התחרדה, ויש הטוענים שהיא חפיפניקית מדי. אלה באים בטענות על הקצנה דתית, ואלה מצביעים על בוגרי התנועה שהורידו את הכיפה. בקיצור, לכולם יש טענות: מהלייט עד החרד"ל. מהטוענים כנגד ההתחרדות בעד שירת הנשים ונגד ההפרדה - ועד למתמרמרים על "החפיפניקיות" והחוליים המערביים שחלחלו גם לתנועה. אלו ואלו ממללים, אלו ואלו שואלים, ואלו ואלו מקטרים - מה קורה לנוער? בזמננו זה לא היה כך.
חברים יקרים, ה' עימכם. יש הרבה חוסר הגינות בטענות הללו. אתם מרדתם בהוריכם ובסביכם. שיניתם אורח חיים, ועליתם ארצה מכוח אמונה פנימית בוערת בצדקת דרככם. מרדתם בעוז. גם עליכם אמרו הוריכם - מה קורה לנוער בימינו? מה זו המרידה הזו? איך הם מעיזים לעלות לארץ ישראל ולעזוב את הבית? אצלנו זה לא היה כך..." אז למה מה שהיה מותר לכם - אסור לילדיכם? למה להם אסור למרוד? למה אתם מצפים מהם להיות בדיוק כמותכם, בעוד אתם בחרתם נתיב שונה משל הוריכם?
אז אמרתם להורים שלכם שהמציאות השתנתה. יש ארץ ישראל ויש ציונות. יש משימות ואתגרים חדשים, וזה בדיוק מה שאומרים לכם הילדים שלכם עכשיו: המציאות השתנתה - זו הדתית, החברתית והתרבותית - ואנחנו חשים צורך להתאים את עצמנו לכל השינויים הללו. חלק מגיבים על ידי הקפדת יתר, וחלק מגיבים הפוך, ומצטרפים לכלל החברה הישראלית ולתרבותה. כל קבוצה ותגובתה למציאות החדשה. כל קבוצה והמרד שלה.
סיכונים לצד מחירים
"בני עקיבא" בחרה בדרך של תורה ועבודה; של שותפות עם הציבור הכללי; של חיבור התורה לחיים על כל רובדיהם וגווניהם, ובדרך של קדושת המדינה. לא חרדית מחד - ולא חילונית מאידך. בבחירתה בדרך הזו לקחה על עצמה התנועה סיכונים גדולים, ואף שילמה מחירים כבדים.
כל תנועה, כמו כל אדם, זקוקים לחשבון נפש. שבת ארגון היא זמן ראוי לכך, אבל אל לחשבון הנפש ולהתקפות מהאגפים השונים - הן של הציונות הדתית והן של הציבור הכללי - לפגום ולפגוע בתנועה עתירת הזכויות הזו. גם התמודדויות קשות ומורכבות לא ירפו את דרכה.
לתנועת "בני עקיבא" בארץ ובעולם יש את כל הסיבות לזקוף קומה בגאווה, לראות את הזכויות הרבות שצברה, את הבתים החינוכיים-הרוחניים והפיזיים שהקימה בארץ ובעולם, ולדעת שדווקא הצלחת המרד מחייבת יתר זהירות. דווקא ריבוי האורות גורר אחריו גם ריבוי צללים, וכגודל ההצלחה - כובד האחריות והציפיות. כך דרכם של מורדים - בעוז קדימה.
לפנייה לכתב/ת 
