שקרים, זלזול והסלמה. בשאר אסד והטעויות

"סוריה לָא תח'אפי, בּשאר בַּעֽד אל-קדאפי" (סוריה אל תפחדי, בשאר אחרי קדאפי) צעקו מפגינים בסוריה אחרי חיסול קדאפי בלוב. לאחר נפילתם של המשטרים בתוניסיה, במצרים ובלוב, הרגישו המתקוממים כי שעת ההכרעה הגיעה לארצם. אחרי תשעה חודשי התקוממות סורית, לאחר ההשעיה מהליגה הערבית והעיצומים שזו הטילה על דמשק, כאשר ימיו של הנשיא בשאר אסד נראים ספורים, ניתן לסכם את ניהול המשבר הממושך על ידי שלטונות סוריה כסדרה של טעויות.

ימיו האחרונים של אסד? ידיעות נוספות על סוריה:

בחודש הבא תגיע נושאת מטוסים רוסית לסוריה

פרידה כואבת: כיצד הידרדרו יחסי טורקיה-סוריה?

אפקט הדומינו של נפילת הרודנים. "בשאר אחרי קדאפי"

סיוט שהגשים את עצמו

אכן, מראשית המהומות בדרעא שבדרום, הפעילו כוחות הצבא כוח מוגזם כלפי המפגינים. אין ספק כי הסיבה לכך היא הפחד מהתפשטותן של המהומות בעולם הערבי לסוריה, אך דווקא התגובה ההיסטרית של המשטר היא שהציתה את אש "האביב הערבי הסורי".

"אנגרי בשאר". נעזר במיליציה וזוכה בנקודות על פי מספר ההרוגים

התפשטות המהומות צפונה יצרה מערבולת של דיכוי אלים ואכזרי יותר ויותר שלתוכה נסחף הצבא הסורי. בתגובה, התגברה המחאה העממית, בדומה ללוב ולתימן. לאש החיה שנורתה על האזרחים נוספו במאי טנקים, ומיוני החל השימוש גם בכוחות הים והאוויר נגד האזרחים.

ההרג דווקא הגביר את המוטיבציה של המהפכנים, וסייע לעם הסורי להבין כי כוחות המשטר אינם עוד בגדר "צבא העם".

רמת הגולן, חוקי החירום ושקרים נוספים

הטעות הגדולה ביותר של המשטר הסורי איננה הדיכוי האלים,

שהרי גם במקומות אחרים השתמשו השלטונות ביד קשה, מבלי שהמשטרים יתערערו. המשגה החמור ביותר של המשטר הוא דבקותו בתעמולה שאותה יצר, לפיה האחריות למהומות אינה מוטלת עליו כי אם על "כנופיות טרור חמושות".

לפי תעמולה זו, הכנופיות שזורעות בסוריה פַוֽדא (אנרכיה) ופִתֽנָה (מלחמת אחים) מונעות על ידי "מזימה ציונית-אמריקנית" שמטרתה להפיל את המשטר האחרון בעולם הערבי שמעז כביכול להמרות את פיה של ארה"ב.

ביוני ניסה אסד לנצל באופן ציני את "יום הנכבה" הפלסטיני באמצעות שליחת נאמניו לפרוץ את הגבול לרמת הגולן, ניסיון שלא שכנע את הסורים או את הפלסטינים באמיתות כוונותיו.

הטנק של אסד פונה לדרעא במקום לרמת הגולן

ככלל, המשטר הסורי איבד את מהימנותו בעיני העם. בשאר הבטיח כבר באפריל את הסרתם של חוקי החירום. אחרי המינוי המוזר של שר החקלאות במקום ראש הממשלה, החליף בשאר מספר מושלי מחוזות ואת שר הביטחון. השינויים הקוסמטיים ערערו את הביטחון בקרב נאמני השלטון ולא שכנעו את העם הסורי באמיתות הרפורמה שהבטיח אסד לעמו: בחירות חופשיות וריבוי מפלגות.

הליגה? הערבית?

שיאה של הביקורת הגיעה עם החלטת הליגה הערבית להשעות את חברותה של סוריה בארגון, ולאחר מכן אף להטיל עליה סנקציות. צעד ההשעיה הקיצוני ננקט פעם אחת בלבד מאז ייסוד הליגה, כאשר הושעתה מצרים ב-1979 לעשר שנים, בעקבות חתימת הסכם השלום עם ישראל.

נואם ודם בידיו

המשטר הסורי בחר להבטיח הבטחות שווא גם לליגה הערבית: הפסקת האלימות וקבלת משקיפים ערבים. נציג סוריה בליגה, אחמד יוסף, הגיב על ההשעיה בהתקפה על עצם הלגיטימיות של הליגה, שהפכה לדבריו ל"אמצעי בידי הציונים וארה"ב".

בחירתו של אסד להתעלם מדרישת ארה"ב לסיים את שלטונו נשענת על תמיכה משולשת של רוסיה, סין ואיראן.

המשך מדיניות זו, שאפיינה את משטרו של אסד האב, מהווה אף היא טעות חמורה. איראן אינה מסוגלת כעת להושיט סיוע משמעותי בשל הלחץ הגובר המופעל עליה בנושא הגרעין. ההישענות על רוסיה אמנם הוכיחה עצמה כיעילה בדחיית צעדי הענישה של האו"ם כנגד סוריה, אך אין בה בכדי למנוע את התפוררות השלטון הסורי מבפנים.

הטעות האחרונה

בחודש האחרון התגברה תופעת העריקה מן הצבא ו"צבא סוריה החופשית" קרם עור וגידים, ואף הוציא לפועל מתקפה חמושה. במצבו הנוכחי של אסד, סירובו להצעה למקלט מדיני, שאותה הציעה ספרד ביולי ולאחרונה גם עיראק, עלול להיות טעותו האחרונה.

ד"ר ירון פרידמן, בוגר אוניברסיטת סורבון בפריז, מלמד ערבית ומרצה על האיסלאם בטכניון במחלקה ללימודים הומניסטיים ובמכללת הגליל. ספרו "העלווים - היסטוריה, דת וזהות", יצא לאור ב-2010