"עין החתול": כל עוד יש רוע בעולם

כשסופרים זרים מתראיינים לרגל תרגום כותר שלהם לעברית, בדרך כלל הם נינוחים ופחות לחוצים מאחיהם-למקצוע כותבי העברית, שצריכים לקדם מכירות של יצירה בשוק בעייתי וקטן, ולכן הם נמנעים מלהתייחס ליוצרים אחרים - ובאופן כללי לובשים דמות מיוסרת ומשורעפת לעילא, שאמורה להעניק להם מכובדות. ראיינתי עשרות כותבי עברית, ונדמה לי שלא יותר משלושה ענו על שאלה זהה שהוצגה לכולם, תוך הבטחה שהתשובה לא תפורסם: איזה ספר קראת ואמרת לעצמך, "בדיוק כזה אני רוצה לכתוב אבל לא יכול".

"עין החתול" של מרגרט אטווד. מעורר קנאה

לעומת זאת, עשרות כותבי אנגלית וגם שפות אחרות ששוחחתי עימם ענו, במשך שנים, כמעט כמו מקהלה מתואמת. רובם המכריע בחרו לקנא ב"עין החתול" של מרגרט אטווד. כשהגיע תורי לראיין אותה סיפרתי לה את זה, ושתיקה ארוכה ולא אופיינית לאישה הרהוטה והנחושה הזאת נשמעה בטלפון. "לפעמים גם אני לא מאמינה שכתבתי אותו", אמרה לבסוף.

תרגום מחודש של "עין החתול" הוא סיבה לשמחה כפולה. רוב הכותרים שראו אור בתרגום בשנות השמונים למאה הקודמת זקוקים לרענון ואוורור לשוני, ורובם לא זוכים לכך. "עין החתול" ראוי גם ראוי, לא רק לרענון הנחוץ אלא גם ליצירת עניין מחודש בספר שלא יתיישן כל עוד יש בעולם בני אדם - ויש בהם רוע.

כדור זכוכית סמלי

עין החתול היא גולה נחשקת בעולמה של איליין ריזלי, ילדה נודדת, בת לאנטומולוג המשוטט במרחביה של קנדה עם משפחתו. ריזלי הבוגרת היא ציירת המוזמנת לרטרוספקטיבה של יצירותיה בעיר טורונטו, שם חיה פעם, בתפר בין הילדות לבגרות. עין החתול הפכה למוטיב חוזר ביצירותיה, ובתוך כדור הזכוכית הקטון והסמלי, מקופלים זכרונות שאינה רוצה בהם.

אבל ריזלי גם אינה יכולה להתמודד עם עוצמתם בחומות בהן הקיפה את עצמה מאז נחשפה, ברנדומליות מחרידה, לנחשול של רשע טהור, חסר פשר והסבר, ששיאו בהתעללות מחרידה שביצעו בה שלוש ילדות-נערות אותן איוותה לעצמה כחברות-אמת-לנצח.

לאט ובזהירות – מפני שהזיכרון וגם נושאת הזיכרון שבירים כל כך - נפרש בפני הקורא סיפורה של אהבה גדולה ומכמירת לב של איליין לקורדליה, וגם תוצאותיה ההרסניות, "כי ייתן איש כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו", כתב המשורר התנ"כי בתבונה, אבל אפילו הוא לא ידע להתקרב למחוזות הטרור והאימה, ההשפלה וכניעה וההסתרה שאיליין הילדה עוברת בספר הזה.

מה שמתחיל במלנכוליה מובנת מאליה, הופך בספר הזה לתיעוד של טרגדיה מתוך נפשו הפצועה של קורבן, שמעולם לא קיבל תשובה לשאלה "למה", ומעולם לא יכול היה להשלים עם הימצאותו של הרשע - עד לרגעים האחרונים שבספר, בהם עדיין מקווה הגיבורה לראות את מי שהרעה לה, גם אם התקווה מהולה ברצון רפה, לראות גם שנעשה איזשהו צדק בעולמה.

מכאיב ומרתק

ב"עין החתול" מתבוננת אטווד באופן מפוכח וחסר פשרות במיתוס החברות של עולם הילדות, באגדה על סולידריות בין בנות כפי שהיא נתפסת אצל המבוגרים, ומפרקת את שניהם בלי רחמים. "בעל זבוב" של ויליאם גולדינג הוא ללא ספק מודל ספרותי איתו התווכחה, עד שיצרה משהו עמוק ומורכב בהרבה: היא מוחקת לקוראים את האשליה שאלימות בלתי מוסברת היא רק נחלתם של בנים, והיא גם לא מוכנה לייחס את הרוע לכולם במידה שווה פחות או יותר, כפי שגולדינג עשה בחזיונו הפסימי על טבע האדם.

והסיפור מכאיב ומרתק, מקומם ופוצע - ואי אפשר להניח את הספר מן הידיים בעת הקריאה. אטווד בחרה ליצור קולאז' של זכרונות כתובים בלשון הווה, וכך מוענקות לחוויות בנות עשרות שנים חיוניות ומיידיות שאי אפשר להשיג כשמתחילים ב"אני זוכרת ש..". ואולי איליין ריזלי בכלל לא זוכרת, אלא פשוט נידונה לחיות מחדש את הימים והחודשים המכריעים בחייה, שוב ושוב ובלי מנוחה.

זהו הספר הכי אוטוביוגרפי שאטווד כתבה: אביה-שלה היה אנטומולוג וגם היא נדדה

במרחבי קנדה וחיה באוהלים ובמוטלים שכוחי אל, בעוד האב מקטלג חרקים ומלמד אותה ואת אחיה כללים בסיסיים בהישרדות. זמן הסיפור הוא גם זמן ילדותה של אטווד, ובשולי חייה מתחוללת מלחמת העולם השנייה - אבל המספרת והקורא אינם זקוקים עוד להוכחה בדבר קיומו של הרוע בממדים גלובליים. הם יידעו, בסוף הספר, שזה אינו אלא השתקפות של הרוע במישור הפרטי, בלב-ליבה של האהבה והחברות.

אטווד היא סופרת חכמה וערמומית עד מאוד: היא לא יצרה גיבורה מתבכיינת, נוקמת, נוטרת או מרושעת בעצמה. איליין ריזלי נידונה למשהו קשה בהרבה מזה: לחיות מתוך תהייה מתמדת וללא תשובות. בדיוק כמו כל מי שאיתרע מזלו להיתקל בקורדליות של העולם הזה, ובאנשים שאינם מוכנים להכיר בקיומו של הרוע, ולסייע לקורבנות בזמן אמת. דווקא מן התהיות הקטנות הללו נבנה כוחו של הספר, ואת השאלה "למה", אנוס הקורא לשאת עמו הלאה אל זכרונו-שלו, שיהיה בו מקום של כבוד ל"עין החתול".

"עין החתול", מאת מרגרט אטווד. מאנגלית: יעל אכמון. 479 עמ'.