משטרת ההדלפות ברשות השידור

בעיצומן של חקירות חשובות בשורת פרשיות, פרשת הולילנד, השחיתות במאוחדת, רשות המסים ועוד חקירות רבות ומאומצות, התפנתה היחידה לחקירת הונאה במשטרה לחקירה חשובה במיוחד: מי הדליף לעיתונות מסמך ובו תוצאות מבחן כשירות מקצועית של מי שהיה מועמד למנכ"ל רשות השידור, יוני בן מנחם. המשימה הוטלה על כתפיה של יחידת העילית ביאח"ה, להב 433 (!) שהיא "היחידה הארצית למלחמה בשחיתות ובפשע המאורגן".

בתום חקירה מאומצת קבעו החוקרים, בראשותו של ראש להב 433, ניצב דוד מנצור, כי את המסמך הדליף מנהל קול ישראל לשעבר, אריה שקד, כשהתמודד עם בן מנחם על ניהול רשות השידור. מנצור וחוקריו ממליצים להעמיד לדין את אריה שקד באשמת עבירות של פגיעה בפרטיות והוצאת מסמך ממשמורת. ההודעה הרשמית של המשטרה מסגירה גאווה גדולה על הסיום המוצלח של החקירה ועל ההמלצה להעמיד את שקד לדין, ומונה אחד לאחד את האבות להצלחה המודיעינית המרשימה - ניצב מנצור, חוקרי יאח"ה וחוקרי להב וניצב סגלוביץ'.

עוד בערוץ הדעות :

המציאות הווירטואלית של נתניהו / דוד הראל

אם כל-כך טוב, אז על מה אתם מתלוננים? / שאול רוזנפלד

מה ליאח"ה ולחקירה פעוטה כזאת? על מה ולמה הוטרחו חוקרי יחידת החוד המפוארת 433, בשעה ששקד עצמו כלל לא הכחיש את מעשהו? ובעיקר - ממתי חוקרת המשטרה הדלפת מסמכים לא ביטחוניים? ממתי מעמידים לדין עיתונאי על פגיעה בפרטיותו של איש ציבור? והאם אין זה חלק מתפקידו של העיתונאי לחשוף מסמכים שהוחזקו "במשמורת"? והתמיהה אפילו גדלה כשמתברר שהמסמך "הפרטי" שהוחזק "במשמורת" כבר פורסם בעיתון "דה מרקר" ב-22 במאי 2005. חוקרי להב 433 ממליצים אפוא להעמיד לדין עיתונאי שהדליף מסמך שכבר הודלף. תקדים.

על אמיתותו של המסמך אין חולק. הוא הוכן במכון אבחון מקצועי לפני 9 שנים, כאשר בן מנחם היה מועמד לניהול קול ישראל ונקבע בו כי האיש איננו מתאים לתפקיד. יותר מזה: המסמך ה"פרטי" כבר פורסם בעיתון לפני 8 שנים. למרות זאת התמנה בן מנחם למנהל הרדיו ועכשיו גם למנכ"ל רשות השידור כולה. אפשר כמובן לחלוק על תקפותו של המסמך נוכח כהונתו המוצלחת של בן מנחם בקול ישראל, אבל אי אפשר לחלוק על חשיבותו ועל הרלוונטיות שלו. אי אפשר גם לחלוק על זכותו של הציבור לדעת, מי האיש שעמד להתמנות לניהול גוף השידור הגדול במדינה המעסיק אלפי עובדים ושמחזורו הכספי יותר מ-600 מיליון שקלים בשנה.

שתיקת העיתונאים

לא מיותר לציין שהמסמך, שבהדלפתו נחשד שקד, לא נלקח מתיקו הרפואי של בעל התפקיד הציבורי והמידע הנחשף בו אולי מביך, אבל לא חמור מזה. יותר מזה: עבודת העיתונות כולה מבוססת על מסמכים "שהוצאו ממשמורות" וכרוכה לא אחת בפגיעה בפרטיותם של אנשי הציבור.

ממתי יש להגן על פרטיותם של אנשים המחזיקים במשרות ציבוריות וממתי מותר לעשות זאת באמצעות מערכת החוק והמשפט? כשדן מרגלית חשף את חשבון הדולרים של בני הזוג רבין, הוא פגע בפרטיותם של בני הזוג. גם חברת כנסת שתחקיר עיתונאי מצא ששיקרה בנוגע להשכלתה, נפגעה פרטיותה. האם העלה אז מישהו על דעתו שהמשטרה תחקור מי הדליף את המידע ותעמיד אותו לדין?

נכון, במקרה הזה, הדלפת המסמך לא הייתה במסגרת פעילות עיתונאית, אלא כחלק מהתמודדות על משרה נחשקת. אז מה? האם אין זה נכון שמאחורי כל תחקיר עיתונאי עומדים מדליפים עם יצרים וחשבונות ואינטרסים אישיים?

מה שלא פחות מטריד מהלהיטות של המשטרה לחקור עניין של מה בכך ולפרסם אותו כאילו היה הישג אדיר, הוא השתיקה של התקשורת. שום מחאה לא נשמעה, שום מאמר מחאה לא פורסם. אולי זה לא כל כך נורא בעינינו ואולי אנחנו שקועים בגל של ניסיונות לסגור ערוצי טלוויזיה ובשורת הצעות חוק שנויות במחלוקת הנוגעות לחופש העיתונות עד שאיננו מבחינים בידיעה המדאיגה הזאת. ואולי פשוט התרגלנו.

מדינת ישראל המתגאה בערכיה הדמוקרטיים והמחוקקת חוקים שנועדו להגן על חושפי שחיתויות, רושמת בחקירה התמוהה הזאת תפנית מדאיגה ביחסה לחופש העיתונות.

חיים זיסוביץ', ראש היחידה לתקשורת, בית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן ויועץ תקשורת. גילוי נאות: הכותב מיודד עם אריה שקד, ועבד ברשות השידור.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il