למה לא סופרים אותנו, התלמידים?

בקיץ האחרון החליטו האוניברסיטאות, בתיאום ביניהן, על שינוי שיטת הבונוסים, הנוספים לשקלול ציוני הבגרות בקבלה לאוניברסיטאות. מקצועות, שנקבעו כמקצועות ליבה, כלומר: מתמטיקה, אנגלית, תנ"ך, ספרות, כימיה, פיזיקה, ביולוגיה והיסטוריה, יזכו את התלמידים בבונוס גבוה יותר מאשר במקצועות הלימוד האחרים, כמו מדעי החברה וגיאוגרפיה. תוקף השינוי - החל מתעודות בגרות שיונפקו משנת תשע"ג (כלומר, לגבי תלמידי כיתה י"א היום).

לשינוי הזה, שעורר מחלוקת רבה, נודעת חשיבות רבה מבחינת הכוונתם של התלמידים לבחור את מקצועות ההתמחות שלהם בבית הספר התיכון, שכן הוא יוצר תמריץ שלילי לבחור במקצועות כמו מדעי החברה וגיאוגרפיה ותמריץ חזק לבחור במקצועות אחרים, כגון היסטוריה ותנ"ך. בין השאר יצאו נגדה מורים במקצועות הזוכים לתמרוץ שלילי, כגון מדעי החברה.

עוד בערוץ הדעות :

משטרת ההדלפות ברשות השידור / חיים זיסוביץ'

המציאות הווירטואלית של נתניהו / דוד הראל

תהליך השינוי ושיקול הדעת שביסודו לקויים מכמה בחינות: ראשית, איש לא שאל לדעתם של האנשים היחידים המושפעים מן ההחלטה במישרין, כלומר, התלמידים. מועצת התלמידים והנוער הארצית, המייצגת מאות אלפי תלמידי תיכון, לא שותפה בסוד העניין, אפילו לא בדיעבד. כולם דיברו מאחורי גבה (או אולי מעל לראשה): אנשי אקדמיה, אנשי משרד החינוך, מורים בעלי עניין סקטוריאלי, מחנכים ועוד. ומי נעדר בכל הדיון הציבורי הערני הזה? מי שההחלטה חלה עליו וקובעת את עתידו. אכן, קיבלנו שיעור מעניין באזרחות ובדמוקרטיה.

שנית, לגמרי לא ברור אם המבוגרים קיבלו את ההחלטה על סמך שיקולים נכונים. העובדה שהחלטה כזו מתקבלת על-ידי האוניברסיטאות, ולא על ידי אנשים המתמחים בחינוך התיכוני, מטה את שיקול-הדעת לכיוון שגוי. בית הספר התיכון, בניגוד למה שנדמה לחלק מאנשי האוניברסיטה, איננו קורס הכנה לבחינות כניסה לאוניברסיטה. הוא מוסד חינוכי בפני עצמו, חלק מבוגריו אינם מעוניינים ללמוד באוניברסיטה, וגם לגבי הבוגרים שיבחרו ללמוד באוניברסיטה - יש ערך עצמאי לחומר הנלמד בבית הספר התיכון. נניח, למשל, שההצלחה במקצוע מסוים (למשל, שחמט) תתברר כמנבא סטטיסטי מוצלח להצלחה בלימודים האקדמיים. האם נעודד את תלמידי התיכון ללמוד שחמט? לגמרי לא בטוח.

הפקירו אותנו

ממה שפורסם על המידע שעמד לנגד ראשי האוניברסיטאות, נראה שהם לא שקלו היטב אפילו את נושא הניבוי של הצלחה בלימודים אקדמיים. משום מה, דווקא אנשי האקדמיה פעלו בעניין הזה על סמך תחושת בטן (או געגועים לימי הלימודים שלהם בבית הספר התיכון), ולא על סמך בחינה שקולה של הנתונים שבפניהם. ראשי האוניברסיטאות התבססו כנראה על הנתונים שמפרסם המרכז הארצי לבחינות והערכה. נתונים אלה, או לפחות אותו חלק שזמין לציבור הרחב, מודדים את המיתאם בין ציוני הבגרות ובין הצלחה בלימודים אקדמיים, לגבי חלק מהמקצועות, אך אין בהם כל נסיון לבדוק לעומק האם לימוד מקצוע מסוים משפר את ההצלחה בלימודים אקדמיים.

ההבדל ברור: נניח שהסטטיסטיקה תראה שכדורסלנים טובים מצליחים בדרך כלל בלימודים, וגם שאימון בכדורסל יכול לשפר את תוצאות המשחק. עדיין לא נובע מזה שאימונים בכדורסל משפרים את היכולת הלימודית. לא אתפלא, למשל, לגלות שהצלחה בלימודי מתמטיקה (שאני דווקא מחבבת) מנבאת היטב הצלחה בחוג לספרות, אבל לימוד מתמטיקה אינו משפר במאומה את היכולת הספרותית.

משרד החינוך, האמור לכוון את מדיניות החינוך, לא אמור להפקיר את נושא הבונוסים בבחינות הבגרות בידי ועד ראשי האוניברסיטאות. היה ראוי לקיים דיון מושכל, שבו ההחלטות יתקבלו על סמך בסיס נתונים ראוי, בהנחיית אנשי חינוך מקצועיים ותוך שיתוף רציני של הנוגעים בדבר: מאות אלפי תלמידי התיכון.

יערה שפירא היא יו"ר מועצת התלמידים והנוער של תל אביב-יפו, תלמידת כיתה יא', בתיכון עירוני ד' בעיר.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il