בן לוקח בת, וההיפך: מחליפים זהויות בקולנוע
אדם סנדלר מתחפש לאחותו התאומה ב"ג'ק וג'יל". טוני קרטיס, ג'ק למון, דסטין הופמן וג'ון טרבולטה ואחרים עשו את זה לפניו - בעיקר כדי להצחיק. ומה אצל הנשים? כשהן מתחפשות לגברים, זה בעיקר כי אין ברירה. על בנים, בנות ומה שביניהן בקולנוע
בימים אלו מוקרנת אצלנו הקומדיה של אדם סנדלר, "ג'ק וג'יל". סנדלר מגלם תפקיד כפול כגבר ואחותו התאומה, האינפנטילית והמעורערת שבאה לנפוש בחברתו. הוא יוצא מנקודת הנחה רווחת, שגברים מצחיקים נוטים להיות מצחיקים יותר כשהם לבושים בשמלה ומהדסים על עקבים.
קשה להתווכח איתו. הקולנוע משנותיו הראשונות ועד היום מלא בגברים המגלמים בגמלוניות נשים גדולות מהחיים. נראה שיש יותר סרטים העוסקים במובהק בנושא המגדרי עם טרנסג'נדרים עבורם מדובר בשאלה של זהות יותר מאשר בידור להמונים, אבל "ג'ק וג'יל" משתייך לסוג הסרטים בו הגבר המתנהג כאישה עושה זאת "סתם", במקרה הזה רק כדי להצחיק.
הוא מזכיר את גרסת שנות ה-90 של "הפרופסור המשוגע" בה אדי מרפי מגלם שבע דמויות, גבריות ונשיות כאחד, ואת "היירספריי" של ג'ון ווטרס בו הדראג קווין דיויין מגלמת את אמא של ריקי לייק - תפקיד שעשה ג'ון טרבולטה בגרסה חדשה של הסרט ב-2007. בסרטים האלו הבדיחה היא בין השחקן לקהל, שמזהה אותו כקומיקאי שמתחבא בקריצה מתחת לשמלה ופאה.
גם בסרטים בהם הגברים הופכים לגברות מסיבות עלילתיות פרקטיות, האמירה על נשיות וגבריות נכנסת בין השורות והבגדים. למשל, בדוגמה הקלאסית של "חמים וטעים" מ-1959 של בילי וויילדר, טוני קרטיס וג'ק למון מתחפשים ומצטרפים ללהקה לנשים בלבד, כדי שאנשי המאפיה לא יזהו אותם לאחר שהיו עדים לרצח.
העניינים מסתבכים כשקרטיס מתאהב במרילין מונרו, ולמון זוכה להצעת נישואים ממחזר נלהב, שמציג פתיחות מצחיקה ומפליאה כאחד יחסית לתקופה כשלא משנה לו אם מדובר בגבר או באישה.
נשים ערמומיות. בעצם אלו גברים
גם ב"טוטסי" של סידני פולק מ-1982 יש לדסטין הופמן סיבה טובה להתחפש לאישה כעורה. הוא לא מצליח לקבל תפקידים כגבר, כי הוצמדה לו תווית של שחקן בעייתי. אבל, במראה הדודתי הוא מצליח להתברג לנישה הנשית הסטריאוטיפית ביותר בעולם המשחק: אופרות הסבון.
מרגע שהוא נכנס לנעליים נשיות הוא נתפס כלפי חוץ כאישה, אבל מדבר ומגיב "כמו גבר", והופך לרול מודל פמיניסטי לנשים ברחבי אמריקה. במקביל גם הוא מתאהב בקולגה בלונדינית, ג'סיקה לאנג, בעוד אביה מחזר אחריו.
לגברת דאוטפייר, הלוא היא רובין וויליאמס מהסרט באותו שם מ-1993, יש סיבה טובה אחרת לקיומה. וויליאמס מגלם שחקן כושל המתמחה בדיבוב, שמחוותיו הילדותיות גורמות לאשתו למאוס בו. כדי להמשיך לראות את ילדיו לאחר הגירושים, הוא הופך לגברת ולאומנת שלהם, שמייצרת אינספור מצבים משעשעים.
רובין וויליאמס כאישה מתבגרת ב"גברת דאוטפייר"
הדבקת שדיים מזויפים והתמחות בבישול מאפשרים לאב הלא מתפקד להפוך להורה שהוא תמיד חלם להיות. בנוסף, ההתחברות לצד הנשי מאפשרת לו להתבגר ולהגיע לעמק השווה גם בעבודה, שם מציעים לגברת תוכנית משלה, וגם עם אשתו לשעבר.
מיניות עם מטרה
כשמחפשים נשים שמתחפשות לגברים בקולנוע, התמונה קצת שונה, ופחות מצחיקה. בחודש הבא ייצא לאקרנים בארצות הברית "אלברט נובס", סרט בו גלן קלוז מגלמת אישה שבנתה קריירה ארוכת שנים כרב משרתים בהתחפשה לגבר, כדי לשרוד כלכלית באירלנד של המאה ה-19. על אף שבהמשך העלילה עולות שאלות של זהות, הסיבה הראשונית של אלברט להפוך לאלברט, היא פרקטית מיסודה.
צפו בגלן קלוז מחופשת לגבר ב"אלברט נובס"
לקלוז רומן ארוך שנים עם הדמות, אותה גילמה עוד בתיאטרון במחזה אוף-ברודוויי בשנות ה-80. מאז, היא ניסתה להפכו לסרט במשך כ-15 שנה, וכעת מאמציה נושאים פרי. בהתאמה היא לקחה חלק גם בכתיבת התסריט אותו מביים רודריגו גרסיה.
למעט "בנים אינם בוכים" בכיכובה של הילרי סוונק, אין כמעט סרטים עלילתיים על נשים שרוצות לשנות את מינן שנכנסו למיינסטרים. נפוצים יותר אלו דוגמת "אלברט נובס", העוסקים בנשים שמתחפשות כדי לשחק במגרש הגברי. כך עשתה הגבירה גוווינת' פאלטרו ב-1998, כשהדביקה שפם כי רצתה להשתחל לתיאטרון ב"שייקספיר מאוהב", תפקיד שהיה שמור בזמנו לגברים בלבד. הדמות הקלילה זיכה אותה ואת הסרט כולו באוסקר.
בצד הזה של המפה המגדרית, גם אם חלק ניכר מהסרטים הם קומדיות, הסיטואציות הן שמצחיקות, ולא חיצוניות הדמויות עצמן. עוד לפני פאלטרו, ג'ולי אנדרוז טיפלה בנושא ב"ויקטור ויקטורה" זוכה האוסקר על מוזיקה מ-1982. היא גילמה זמרת מחוסרת עבודה בצרפת, שמצליחה רק לאחר שהיא מתחזה לגבר שמתחזה לאישה, כלומר, דראג קווין.
מדובר בבעיה כלכלית דומה לזו של הופמן ב"טוטסי", כשגם כאן עניין רומנטי באנדרוז מאיים לחשוף את הזהות האמיתית. רק שבמקרה הזה הסיכון גדול יותר, כי בפריז של שנות ה-30 בה מתרחש הסיפור לא ראו מתחזים בעין יפה.
ברברה סטרייסנד כאברך צעיר ב"יענטל"
שנה אחר כך הכניסה ברברה סטרייסנד את "יענטל" לחיינו, כשביימה, כתבה ושיחקה במחזמר על היהודייה הכשרה שמתחפשת לבחור כדי ללמוד בישיבה, על סמך סיפורו של יצחק בשביס זינגר. במיוזיקל שזכה גם הוא באוסקר על מוזיקה, התמה החוזרת באה יחד עם רצון להשכלה וקידמה: נשים מתחפשות לגברים כדי להתקדם ו/או להתקיים.
כך ב"Just One of the Guys" מ-1985 ג'ויס הייסר מתחפשת לבחור כדי לזכות בהתמחות כעיתונאית, ב"She's the Man" מ-2006 אמנדה ביינס מתחפשת לאחיה התאום כדי להתקבל לקבוצת כדורגל וב"שותף סמוי" עם וופי גולדברג מ-1996.
וופי גולדברג. שחורה יהודיה בעור לבן ב"שותף סמוי"
גולדברג מגלמת אישה שמנסה להצליח בוול סטריט, אך לא זוכה לקידום כי לא רק שהיא אישה, היא גם אפרו-אמריקנית. היא יוצרת דמות פיקטיבית של שותף עסקי מבוגר ולבן כדי להקים חברה משלה.
כשכולם דורשים לפגוש את הגבר המצליח, היא נאלצת ללבוש את דמותו. בעזרת חבר טוב שהוא גם דראג קווין ומומחה לאיפור, גולדברג הופכת לגבר מזדקן ולבן.
בעוד המלחמה בין המינים נמשכת על המסך ומחוצה לו, ישנן גם מגמות הקוראות להתנער כליל מההגדרות, שרק מצרות את דרכנו. הן מבקשות לראות מיניות וגבריות לא כהפכים, אלא כשני קצוות על מנעד רחב ומלא באפשרויות, בדומה לדמות של אורלנדו, שמגלמת טילדה סווינטון, בסרט על פי ספרה של וירג'יניה וולף.
אולי מגמה כזו תוביל את הדרך להערכת כל אדם בהתאם לכישוריו, ולא לאיבריו, ולעוד הרבה סרטים. אך לפני השאיפה מרחיקת הלכת הזו, נסתפק באפשרות שמתישהו נמצא את עצמנו משועשעים באותה מידה מאישה עם שפם ובגדים גבריים, כשם שאנחנו מצחקקים למראה גבר בשמלה הדוקה מבליטת קימורים.
