אפשר גם אחרת / טור
העסקנים גורמים לאנשים רגישים וצנועים כמו מורי ארקין להתרחק מספורט כמו מאש. וגם: המלצה חמה לביקור בקולנוע
לאוהד של קבוצה קטנה אין את הלוקסוס להיות מאוכזב ממשחק גרוע, כי קבוצה קטנה עולה ליגה לצורך ירידה, וירידת ליגה היא לצורך בניית קבוצה שתעלה ותרד. קבוצות קטנות מקיפות מדי פעם את המגרש עם דגל הלאום, אבל בעלייה מליגה א' או ארצית.
טורים נוספים של אריה מליניאק:
הפועל רמת גן היא מין קבוצה קטנה גדולה. התוצאות של קבוצה קטנה, והרעש של קבוצה גדולה. הירידה לליגה לאומית והרס ה"מכתש" בתוך כמה חודשים, היו יותר מדי אפילו בשבילנו. מצד שני, רק לקבוצה קטנה יש רגעים קטנים של גאווה שנכנסים לפנתיאון.
אחד מהם התחולל השבוע. לא לקחנו גביע ואנחנו אפילו לא מובילים את טבלת הלאומית. בסוף השבוע נפטר איגור, בנו של קרלוס צ'קאנה.
הפועל ר"ג אימצה וטיפלה בילד ובמשפחה לאורך שנים. זה עלה גם הרבה כסף.
אין מילים להודות למורי ארקין, איש שאני לא מכיר. יש אנשים שתורמים, ועושים מזה אחר כך גם יחסי ציבור. תבוא עליהם ברכה. לעתים נדירות אדם שמצליח בעסקים, מגלה רגישות וגם שומר על צניעות. הדאגה לצ'קאנה הקטן שווה בעיניי מאה אליפויות, ומורי ארקין הוא פשוט צדיק. הנזק הכי גדול שגורמים עסקני הספורט, הוא שהם גורמים לאנשים מסוג זה להתרחק מספורט כמו מאש.
כסף זה לא הכל
אזהרת ספוילר. שלשום צפיתי ב"מאני בול" - סרט על קבוצת בייסבול קטנה מאוקלנד, ה"אייז". עם תקציב של 39 מיליון דולר, הקבוצה הגיעה קרוב לבאר אבל לא הצליחה לשתות כי הקבוצות הגדולות מניו־יורק ומבוסטון, עם תקציבים של 140 מיליון, חטפו לה את השחקנים הטובים. איזה מזל שמדובר בליגה לבייסבול במדינה רחוקה, ולא בכדורסל שלנו.
ים של תקצירים ב-ynet ספורט:
- החיים אחרי ג'ורדן - צפו בתקצירי ליגת לוטו
- גולנצ'יק - צפו בתקצירי ליגת העל
- התכול עדיין ראשון - צפו בתקצירי הפרמייר ליג
כנראה שקשה להגביל את הכסף הגדול אפילו כשיש תקרת שכר ודראפט, אבל לפחות מנסים. באופן טבעי הזדהיתי עם הג'נרל מנג'ר של האייז, ולא בגלל שמגלם אותו בראד פיט. אני מכיר את תחושת התסכול של מאמן שעובד שנים לבנות שחקנים, וכל שחקן שמראה קצת כישרון, מסומן ונחטף לקבוצות הגדולות עוד בגיל צעיר.
פגישה של המנג'ר עם סקאוט שעובד בשירות אחד הסוכנים, פותחת לו אפשרות שלא חשב עליה קודם: במקום ללכת על כוכב יקר שיודע לעשות הכל, לך על כמה שחקנים שטובים כל אחד בתחומו, ויתנו לך ביחד את אותה התפוקה.
בייסבול שונה מכדורסל, ובהשוואה לסטטיסטיקה של הבייסבול, טבלת הנתונים בכדורסל נראית כמו חשבון לכיתה א'. אבל גם בלי להבין במספרים, קל לקלוט את המסר: שנו גישה, במיוחד אם אתם קטנים. במקום לחפש שחקנים גדולים, חפשו מהלכים גדולים. בחרו שחקנים לא רק לפי המספרים, אלא לפי הפוטנציאל. לא רק בתפקידים בהם שיחקו עד היום, אלא למדו אותם לשחק. אל תלמדו תרגילים, אלא ביצועים.
עוד ב-ynet ספורט:
אחת הסצנות החזקות מתארת תרגיל מבריק, כשהג'נרל מנג'ר בילי בין, יחד עם הסקאוט פיט ברנט, עובדים בטלפון על שלוש קבוצות בו־זמנית, מטרפדים עסקה בין שתי קבוצות, במקביל מפתים סוכן של שחקן לוותר על הצעה קוסמת, ומשחררים שחקן שלהם שתוקע את מסגרת התקציב כדי לפנות כסף לשחקן שהם מעוניינים בו. תרגיל כזה ביום האחרון של ההעברות, מראה איך אפשר להסתדר עם כסף קטן וראש גדול.
הסרט מאפשר לצופה להציץ גם לאורח החיים המטורף של ספורטאי מקצועני בארה"ב. בעיצומו של מסע משחקי חוץ, מנהל השחקנים קורא לו לחדר צדדי ומודיע שבמקום לחזור הביתה לאוקלנד, הוא ימשיך לדטרויט או לניו־יורק כחלק מעסקה סיבובית. נכון שהשחקן קנה בית והעביר את המשפחה לאוקלנד, אבל הוא סחורה עוברת לסוחר. גם למנהלים קשה להודיע לשחקן שהוא עוזב, והם משאירים את העבודה המלוכלכת זה לזה.
ב"מאני בול" תלמדו איך יצירתיות יכולה להיות תחליף להרבה כסף, אבל כסף הוא לא תמיד תחליף ליצירתיות. בוסטון רד סוקס הגישו למנג'ר את ההצעה הגבוהה בהיסטוריה של הענף, והוא דחה אותה. אז במקום לקנות אותו, הם העתיקו את האסטרטגיה שלו וזכו באליפות.
בין טירוף לגאונות
הדמות הכי מדליקה ב"מאני בול" הוא פיט ברנט, עכבר הסטטיסטיקה שמכיר כל שחקן והמספרים שלו מגן הילדים. הוא הזכיר לי טיפוס שהכרתי בשנות ה־90' בחדר העיתונות ב"מדיסון סקוור גארדן". ריצ'י סטיינלאוף שמו. למיטב זיכרוני, האיש שהכיר לי אותו היה מרווין קסלר, שאימן את הפועל חולון.
סטיינלאוף הנ"ל נע על הגבול הדק שבין טירוף לגאונות, ושום דבר לא עניין אותו חוץ מסטטיסטיקות של שחקני כדורסל. בכל חדר בדירה שלו, בשדרה השנייה פינת רחוב 23, היו מכשירי טלוויזיה מחוברים לווידיאו, שהקליטו במקביל את כל משחקי הכדורסל ששודרו בכל הערוצים.
הסיפורים העסיסיים בספורט - ״בועטת״:
בשעות הלילה סטיינלאוף היה מעלה את נתוני השחקנים שאסף לתוכנת הסטטיסטיקה המתוחכמת שלו, ומנתח כל שחקן. ההבדל בינו לבין יתר הסטטיסטיקאים, היה שהוא הבין כדורסל. הוא לא רק ספר כמה נקודות שחקן קולע, אלא כמה נקודות קולעים עליו. את 2 או 3 הנקודות הוא לא היה רושם רק לחובת השחקן ששמר על הקולע, אלא מחלק אותן בין כל השחקנים שהיו אחראים לסל, כולל זה שלא לחץ על הכדור וזה שלא בא לעזור.
עוד דוגמה: נהוג לרשום אסיסט למי שמוסר מסירה להשגת סל. סטיינלאוף היה נותן חצי אסיסט לשחקן שהשתחרר בתנועה וקיבל את הכדור. דוגמה מהעולם שלנו: בעונה שעברה צ'אק אידסון חטף המון כדורים, בזכות הלחץ של ג'רמי פארגו ודורון פרקינס על הכדור. לא מגיע להם חלק מהקרדיט?
ולתכל'ס. סטיינלאוף כתב דוח על כל שחקן, וערך דראפט משלו. אחרי 10 שנות מעקב התברר שרוב הקבוצות שבחרו קרוב להמלצות שלו, הצליחו בבחירות שלהן. אלו שבחרו לפי הסטטיסטיקה הרגילה, נפלו אפילו בבחירות שחקנים במקומות הגבוהים. במישור העסקי הוא נכשל לגמרי, ולא הצליח למכור את התוכנה שלו לשום קבוצה מקצוענית.
כמה שנים מאוחר יותר נסע חבר שלי, אלון, ללמוד בניו־יורק. קח את מספר הטלפון של ריצ'י סטיינלאוף, ייעצתי לו, פגוש אותו. "אתה צוחק ממני", הוא אמר, "אני גר בשדרה השנייה פינת 23. הוא גר בדלת מולי".
לפנייה לכתב/ת 
