"לכי מפה ילדה, כאן זה גברים"

הדרת נשים מהמרחב הציבורי הוא נושא חם עכשיו. כולנו מזדעזעים כיאות מדי שני וחמישי, אבל עם יד על הלב, הדרה היא לא משהו חדש. יכול להיות שהמילה חדשה (ואישית אני מעדיפה מילה פחות יפה ויותר חותכת, משהו כמו אפליה, או אלימות, או אפילו שנאת נשים), אבל לא משנה איך נקרא לזה, זה קורה מהרגע בו נולדנו. לכל אישה ישנם הרגעים שלה, הרגעים בהם היא הרגישה שהיא פחות מהטוב ביותר - רק כי היא בת. אני לא צריכה יותר מדקה כדי להיזכר בהם, ברגעים האלו שהעניקו לי את הפמיניזם שלי. הנה הם גם כאן.

הטורים האחרונים של הפולניה בערוץ הורים :

למה אמהות אף פעם לא חולות?

עוד חצי שעה בגן: ואם לא מתאים לי?

רק בת 11, אז למה היא לבושה צמוד כל כך?

לשלוח לגן בגיל 3 חודשים: איפה האחריות שלכם?

זה נהדר שיש בנות, לא?

אני בת חמש. סבא שלי לא מאמין באלוהים, אני דווקא כן. אמא מסבירה לי שסבא כועס על אלוהים כי הוא היה בשואה. פעמיים בשנה סבא בכל זאת מחליף את מגפי הרפתן שלו בנעליים מצוחצחות, מזמין מושב בבית הכנסת ובא להתפלל.

אני בחצר בית הכנסת עם כולם, מדי פעם מתגנבת פנימה, לשבת צמוד לסבא, לנשום אותו ואת הניגון שלו הכל כך מצחיק, ולהרגיש. חג אחד אני הולכת אל סבא ובדרך יד לופתת לי את הכתף ומוליכה אותי החוצה. "פה זה גברים ילדה, לכי אחורה". לא הלכתי אחורה, הלכתי החוצה - לחצר. מאז אני שם, פיסית ומטאפורית, עומדת ליד, מנסה להקשיב, שייכת ולא שייכת.

אני בת שלושים ושתיים וזהו ערב שמחת תורה. ביד אחת יש לי ילדה בת ארבע, ביד השנייה תינוק בן כמה חודשים. אני מתה לקחת את הילדים למעגלים, לראות ולהרגיש את השמחה הסוחפת. אבל מעגלים אין וגם להתקרב אי אפשר. עיר ילדותי שונתה לה. את הרחבה מחלק ברזנט גדול. בערך 10% מוקצים לנשים, והן מצטופפות ליד קו הגבול ומביטות בגברים הרוקדים על פני רובו המוחלט של השטח הציבורי לשעבר.

אני נדונה לסככה בצד, צפופה כמו גיהינום. לא יכולה לרקוד, לא יכולה לשמוח. לא יכולה להנחיל את שמחת החג לילדים שלי. לא יכולה להיות איתם יהודיה. גם אזרחית שווה אני לא יכולה להיות איתם, כי הנה אני עומדת בעיר שלי, ויש כאן רחבה שאסור לי ללכת בה כאחד האדם וכאחת משלמות המיסים.

לגדל נשים זקופות

אני בת שלושים ותשע, ויש לי ילדה שבשנה הבאה תהיה בת מצווה. היא עוד לא יודעת לתוך איזה עולם היא נכנסת. לפעמים היא באה עם בדיחות על בלונדיניות מבית הספר, לא מבינה למה אמא שלה לא ממש צוחקת. אני יודעת מה מתחבא מאחורי בדיחות על בלונדיניות, מתי שהוא גם היא תדע. אני רוצה לתת לה את הכל, לתת לה את האמונה שהיא יכולה הכל, שתגדל להיות אישה צעירה וגאה וזקופה, שהיא לא תתנגש אף פעם בתקרת זכוכית, שהיא לא תוותר.

ואז היא קמה בבוקר ולובשת משהו שהוא הכי סבבה בעולם אם היא הייתה בת שש, או אם היא הייתה ילד. אני שוברת את הראש איך לומר לה שעדיף שלא, כי... כי מה? כי יסתכלו עליה?

כי יגידו לה משהו? כי יביטו עליה במבט אחר? איך את אמורה להכניס לעולם הזה נערה צעירה, אוטוטו אישה, להצליח להזהיר אותה במקומות הנכונים ועדיין לשמר בה את האמונה שהיא יכולה הכל ושאין לה ממה לפחד? איך את יכולה לשמור עליה מפני כל מה שעוד מצפה לה?

אי אפשר. זה הלב האימהי שנחמץ לו כי הוא כבר יודע. אני מביטה בה, בנערה הצעירה והיפה שלי, מאחלת לה בלב שאף פעם לא יגידו לה לצאת משום מקום, שאף פעם לא ימנעו ממנה ללכת לשום מקום. שתשמח בכל מה שהיא ובכל מה שהיא עושה. שתשיר בקול גדול. שתהיה אישה יהודיה שמחה וגאה. אין שום סתירה בין כל הרכיבים האלו, זה רק האדם הקטן שמקלקל לאלוהים הגדול.

תמר אלפיה היא עיתונאית ואמא לשלושה ילדים