במקום נעורי נצח, נסיך שיציל אותנו מעצמנו

מאז ומתמיד האנושות להוטה בפנטזיה להשיג את הבלתי-מושג: חיי נצח. מדובר בשאיפה אוניברסאלית שחוצה תרבויות, עמים, שפות, יבשות ותקופות. נדמה שמבין כל הקשיים שעל בן האנוש להתמודד עמם, שאלת הזדקנות היא זו שמטרידה אותנו ביותר.

נסיכות ואגדות בערוץ יחסים:

המקום אליו אגדות הולכות כדי למות

הכלה התבלבלה - אגדות אורבניות בלבן

אגדות אורבניות: מלפפון שאבד וזרע שנשדד

יש לכם סיפורים דומים? ספרו לנו בפייסבוק שלנו

אם נתבונן סביבנו נגלה שגם אם הרמנו ידיים והפסקנו להאמין בקיומו של מעיין נעורים או נוסחת פלא שתבטיח חיי נצח, עדיין יש המוני אנשים שעסוקים בניסיון להתחכם למוות, לשטות בגלגלי הזמן ולנסות לרמות את תהליך ההזדקנות.

הכניסה למוזמנים בלבד

חלק מאיתנו מבקשים לקנות לעצמם חיי נצח דרך הקמת משפחה והבאת ילדים שבתורם ימשיכו את השושלת שלנו. אחרים מחפשים את המנתח הפלסטי המושלם, מחליקים קמטים ומותחים את עורם עד כמה שרק אפשר.

יש כאלו שמקווים להנציח את הקיום שלהם דרך הישגים יוצאי דופן, פריצות דרך או פעולות שייזכרו שנים ארוכות לאחר לכתם, ואילו חלק מהאנשים פשוט מדחיקים את האפשרות המאלימה הזו, ומעדיפים שלא לחשוב על היום שבו ייאספו אל אבותיהם.

בספר בראשית נכתב כי המוות נגזר עלינו משום שאדם וחווה התפתו לאכול מפרי עץ הדעת. בהמשך נגלה שאריכות ימים היא תשורה הניתנת לאלו שהולכים בדרכי האל, ואילו חזון אחרית הימים, המאוחר יותר, מבטיח שהמוות אינו סופי עבור "החבר'ה הטובים". כמובן שכמו בהרבה תחומים של חיינו, גם בתנ"ך יש VIP, בדמותם של אנשים הזוכים לחיי נצח. אליהו הנביא שעלה השמיימה בדרמה גדולה, הוא דוגמה טובה לכך.

הנצרות עשתה לה מעריצים בזכות ההבטחה לשלוח את נשמות החוטאים לייסורי נצח בגיהינום, ובתרבויות רבות הסתפקו בתיאור קצת פחות דרמטי שבו המוות הוא רק שלב בגלגול נשמות ארוך, אולי אפילו אינסופי. כל אלו, בעיניו של הספקן הממוצע, הם ניסיונות להפוך את הדיכוטומיה חיים/מוות למשהו קצת יותר נוח לעיכול. כאילו מבקשים לומר שרק אם החיים לא מסתיימים כך סתם, יום אחד, הרי שיש בהם טעם.

מעיין הנעורים כשאיפת על. אישה יפה(צילום: shutterstock)

המשאלה שהפכה לקללה

שאלת הסופיות שבמוות היא כל כך עתיקה, עד כדי כך שאפשר לומר שהיא חלק בלתי-נפרד מהמטען הגנטי התרבותי שלנו. לכן לא מפתיע לגלות שטקסטים רבים, מאוחרים בהרבה מהתנ"ך למשל, עוסקים בה מזוויות שונות ומגוונות. אף סופר לא הצליח עדיין למצוא את מעיין הנעורים, אבל רבים שאלו עצמם מה יקרה אם מישהו, מתישהו, יצליח בחיפושים וישיג סופסוף את חיי הנצח הנשגבים.

אחד הספרים החביבים עלי שמציגים את הסוגיה מזווית מעניינת במיוחד הוא "תמונתו של דוריאן גריי". אצל אוסקר ווילד השנון והציני, מקבל המרדף לחיפוש אחר נעורי נצח תפנית ביזארית במיוחד, שקושרת את המוסר האנושי בשלשלות אל תהליך ההתבגרות. היופי והכיעור הולכים יד ביד, ועמם צועדים גם המוות והחיים.

דוריאן גריי, צעיר יפה, נהנתן, הדוניסט ונטול מוסריות, שובה את ליבו של צייר מוכשר במיוחד, שלוכד את דיוקנו של דוריאן בשלמות מופלאה על בד הציור שלנו. הדיוקן, נאמן למקור וחי לגמרי, מקפיא את דוריאן בשיא יופיו וגורם לגיבור לצער ותסכול על חמקמקות החיים וארעיותם של היופי והנעורים. מפוחד מפני אובדנם, דוריאן מבקש משאלה – שהציור יזדקן בעוד שהוא עצמו יישאר צעיר ויפה – ומבטיח למסור את נשמתו תמורת נעורי נצח.

המשאלה, בוודאי כבר הבנתם, מתגשמת, ודוריאן נותר צעיר ויפה, בעוד שהתמונה מתכערת והולכת. אבל עד מהרה מבין הגיבור, כמו גם הקורא, כי הדיל הזה לא פשוט כפי שנדמה. כשהוא מוסר את נשמתו, מוסריותו של דוריאן הולכת ומדרדרת, והדיוקן שהיה פעם יפה ומלא חן הופך לשיקוף מאשים של פנימיותו האובדת של דוריאן, ההופך לרוצח שפל וחסר רגש.

חייו של דוריאן עשויים היו להיות מאושרים, מבלי שיחשוש מפני ביקורו של מלאך המוות ומבלי להתמודד עם סימניה ההולכים ונעלמים של הזקנה, אך במקום זאת אנו מקבלים דוריאן שכבר אינו אנושי יותר, ותמונה שתלויה ככתב אישום על מעשיו הנוראיים.

כשהוא נחשף לגודל הזוועה, נוטל דוריאן סכין וניגש לקרוע את התמונה. כשמשרתיו נכנסים לחדר, הם מוצאים את גופתו של דוריאן, זקן ומכוער, כשסכין נעוצה בחזהו. לתדהמתם, דיוקנו המצויר התלוי על הקיר מציג את דוריאן הצעיר והיפה, בדיוק כפי שהיה בנעוריו. המשאלה הופרה. הקללה הוסרה. נעורי הנצח שהשחיתו את נפשו של דוריאן גריי נלקחו ממנו בצעד אנושי אחד ששם קץ להכל.

נעורים קפואים

לפעמים נעורי נצח הם קללה שיש להסירה, ואין כמו אהבת אמת לעשות זאת. כך לדוגמה ב"שלגיה ושבעת הגמדים", מותה של הגיבורה חסרת האונים שנפלה קורבן למזימה מרושעת, מתהפך על פיו בזכות התעקשותו של נסיך אחד, יפה תואר, שלא יכול היה לעמוד מול יופייה. אותו נסיך, כפי הנראה הנקרופיל המתועד הראשון בהיסטוריה, מבקש מהגמדים לפתוח – לא פחות – את ארון הזכוכית בו מונחת גופתה של שלגיה, וראו זה פלא: היא מתעוררת לחיים.

הפרשנות המרכזית והקנונית לסיפור הזה קצת פחות מלבבת. היא מציגה את שאלת היופי והנעורים כגורם מרכזי למעשיה הזדוניים של המלכה המרשעת, המוטרדת בשאלה "מי הכי יפה בממלכה". שלגיה התמימה והמסכנה ננעלת בוויטרינה שקופה (כדי שאפשר יהיה להתפעל מיופייה, כמו כל חפץ מרשים על המדף), עד שהנסיך שבוחר בה יואיל בטובו לשחרר אותה ולגאול אותה מקיפאונה דרך הצעת נישואים.

הפרי המורעל ששלגיה אוכלת הוא לא אחר מאשר תפוח – אותו פרי ארור שהוביל לגירושם של אדם וחווה מגן עדן. סגירת המעגל לא יכולה להיות יותר מושלמת מזה: שוב אישה, קצת תמימה וקצת מטומטמת, שוב גבר שצריך להציל אותה מעצמה. שימור הנעורים המקרי קורה גם לנערה חיננית נוספת, שאף היא נפלה קורבן למזימה מרושעת של אישה מרירה אחרת.

ב"היפיפייה הנרדמת" הקללה נמשכת לא פחות מ-100 שנים, וגם הפעם השתמרו נעוריה של הנסיכה השאפה בהמתנה דרוכה לנסיך המתאים. באופן רשמי היא הייתה בת 116, אבל עבור אותו נסיך בר-מזל היא הייתה בסך הכל נערה יפיפייה בת 16. שוב אותו סיפור על אישה מרושעת שמטילה קללה, על נערה צעירה ומטומטמת למדי, ועל נסיך אחד, עלום שם אבל חיוני מאין-כמוהו, שגואל אותה מנעורי הנצח שנכפו עליה מתוקף אותה קללה.

עד עצם היום הזה

בספרו, "קסמן של אגדות", טוען הפסיכואנליטיקאי והפסיכולוג ברונו בטלהיים שאגדות הן שיקוף של תמות נפשיות המונחלות לנו על ידי התרבות דרך הטקסטים ה"ילדותיים" לכאורה. גם שלגייה וגם היפיפייה ניצלות ממצב של קיפאון-נצח המשמר את נעוריהן על ידי נסיכים המסירים מהן את הקללה.

נעורי הנצח מוצגים בסיפורים אלו באמצעות שימור המראה החיצוני של אותן גיבורות-פתיות, כאילו-במיוחד עבור הגבר שיחלץ אותן. אולי, רק אולי, השאירו האגדות הקסומות האלו בתוך כולנו איזושהי כמיהה לקפוא בזמן, להמתין לנסיך שיציל אותנו (או לחפש את הנסיכה האחת והיחידה אותה נוכל להציל), ויותר מהכל – לוותר על נעורי הנצח המקפיאים והבודדים תמורת אהבת אמת שתימשך Forever And Ever.

כי אם כבר נגזר עלינו להזדקן, אז לפחות שזה יהיה ביחד עם הנסיך הפרטי שלנו. השאלה היחידה שנותרה היא כמה צפרדעים נצטרך לנשק בדרך אל אותו נסיך מיוחל. אבל זה כבר עניין לטור אחר לגמרי.