אחים שכולים בכבאית: "יש בינינו שותפות גורל"
אחיהם של רון חייט וגלעד סמנדייב נספו בשריפה הגדולה בכרמל, והטראומה דחפה את שניהם להתגייס ולשרת ככבאים בתחנה בעפולה, שהייתה גם ביתם של דני ואורי ז"ל. הם אפילו יוצאים לפעילות בכבאית שלקחה את אחיהם לכרמל
מרגע הכניסה לשער תחנת הכיבוי בעפולה יש שני שמות שבלתי אפשרי לפספס: דני חייט ז"ל ואורי סמנדייב ז"ל. החל מאנדרטת הכניסה עליה חרותים שמותיהם, המשך בלוח המודעות שעדיין נושא מכתבים ושירים שנכתבו לזכרם, וכלה בתמונות הרבות שלהם שניבטות מכל קיר. שנה חלפה מאז נספו במהלך ניסיון לחלץ את אוטובוס הסוהרים באסון הכרמל אבל הנוכחות שלהם עדיין מורגשת בכל פינה. מה גם שבחדר התדרוכים שבתחנה יושבים שני כבאים צעירים שעל חולצותיהם תגי שם, והשמות אותם שמות: חייט וסמנדייב. ליתר דיוק, רון חייט וגלעד סמנדייב, האחים של.
שנה לאסון הכרמל - כל הכתבות והצילומים בעמוד מיוחד
חייט: "נפגשנו בפעם הראשונה בטקס בבית אורן. זה היה ביום האזכרה ה-30 לאורי".
סמנדייב: "אתה בטוח?".
חייט: "בטוח לגמרי. אתה לא זוכר? זה היה בדיוק אחרי שהשר נתן הוראה לגייס אותנו".
סמנדייב: "כנראה שאתה צודק".
שנה לאסון הכרמל - כתבות נוספות:
- "בבית אורן אומרים - הכי מסכן מי שלא נשרף לו"
- "בוכים כל פעם שרואים את הבת שלו". שנה לאסון
- שנה חלפה, הירוק בכרמל נאבק וזוקף ראשו
- שנה לאסון: אביו של הסוהר "מסתובב עד הבוקר"
חולפות בערך ארבע דקות של ויכוח מצחיק בנושא איפה ומתי נפגשו לראשונה, אבל בכל מקרה - מאז הם כמעט ולא נפרדו. רון (אחיו הקטן של הכבאי דני חייט ז"ל), וגלעד (אחיו הגדול של הכבאי אורי סמנדייב), קיבלו את הבשורה על הצטרפותם לשירותי הכיבוי חודש לאחר השריפה. שר הפנים אלי ישי ונציב הכבאות הודיעו להם על אישור של שני תקנים נוספים, והשניים עלו על מדים ויצאו לקורס כממשיכי הדרך של אחיהם.
גלעד: "כשקיבלתי את ההחלטה להצטרף לכבאות, אמא שלי לקחה את זה מאוד קשה. היא התנגדה נחרצות ואני מבין אותה. המוות של אורי עוד היה ממש טרי וזה לא פשוט לאמא. אבא שלי, מצד שני, אמר לי שזאת ההחלטה שלי ושאם זה מה שאני רוצה - הוא נותן לי את ברכת הדרך. אני זוכר שישבתי עם אמא שלי לשיחה והסברתי לה שאני רוצה להמשיך את הדרך של אורי, בסוף היא הבינה כמה זה חשוב לי".
חייט: "אבא שלי מאוד רצה שאצטרף לכבאות. הוא כבאי בעברו ומאוד מחובר לתחנה ולאנשים. אמא לא ממש התערבה אבל אני בטוח שהיה משהו שהרתיע אותם. לשלוח בן שני למקום עבודה שרק לפני רגע איבדת בו בן זה לא דבר של מה בכך".
"אח שלך גיבור"
לקראת הצהריים ב-2 בדצמבר 2010 דיברו גלעד ואורי סמנדייב בטלפון. אורי כבר היה בשטח וסיפר לאחיו על שריפה קשה שמשתוללת ואין לו הרבה זמן לדבר. "עבדתי אז בבתי הזיקוק בחיפה וראיתי משם את העשן", מספר סמנדייב. "ביקשתי ממנו שיתקשר אלי בכל שעה כדי שאהיה רגוע והוא אפילו הספיק לשלוח לי דרך הסלולארי תמונות מהשטח.
"ב-15:00 בצהריים ניסיתי להשיג אותו אבל הוא לא ענה. ב-17:00 בערך כל המשפחה כבר הייתה באזור הכרמל. פתחנו שם חמ"ל קטן והתפצלנו. חלק הלכו לבדוק בבתי החולים, אחרים ניסו להשיג מידע מהכוחות בשטח. אז כבר ידענו שיש נפגעים. אני זוכר שהסתכלתי על הלהבות וזה היה מטורף. בתוך תוכי ידעתי שמפה אף אחד כבר לא ייצא חי".
חייט: "אני בכלל הייתי בדירה שלי בחדרה. שיחקתי אז בקבוצת כדורגל ובדיוק עמדתי לצאת לאימון. רגע לפני שיצאתי היה מבזק בטלוויזיה ודיווחו על אוטובוס שנפגע באזור השריפה בכרמל. הקשבתי למבזק ויצאתי לאימון. בשלב הזה עדיין לא קישרתי שום דבר לדני, כי ידעתי שזה לא האזור שלו. בסביבות 19:15 סיימתי את האימון, פתחתי את הטלפון וראיתי עשרות שיחות שלא נענו והודעות טקסט, חלקן מאנשים שלא דיברתי איתם שנים. 'תהיו חזקים', 'אח שלך גיבור'. באותה נקודת זמן בכל עפולה כבר ידעו שדני נפצע. הגעתי לבית חולים וראיתי את אבא שלי בוכה בפעם הראשונה בחיים שלי. הושיבו אותי בצד והסבירו לי שהמצב של דני קשה. ואז התחיל הסרט, 16 יום ליד המיטה של דני".
עד היומיים האחרונים בבית החולים, משפחת חייט עוד הייתה אופטימית. הרופאים אמרו שדני חזק ושיש סיכוי שהוא יצא מזה, אבל בימים האחרונים המצב הידרדר. "יום לפני שהוא נפטר נכנסתי אליו למחלקה וראיתי את האחיות עומדות בצד ובוכות", ממשיך חייט. "יצאתי מרמב"ם, הלכתי למזח הקרוב, נעמדתי מול הים והתחלתי לבכות. כל מה שעבר לי בראש באותו הרגע זה שאני עצמי אהיה כבאי. אפילו דמיינתי את עצמי בתחנה. ניסיתי באותם רגעים להדחיק את המחשבות האלו, אבל הן לא הרפו".
"אנחנו יכולים לדבר על הכול"
רון וגלעד נכנסו יחד לקורס. בהתחלה הם לא דיברו על אחיהם ועל האסון, רק נפגשו, התחבקו והתחילו את ההכשרה מבלי לדבר על הצל שליווה את שניהם. אבל הזמן הרב שבילו יחד בקורס קירב אותם. סמנדייב: "היו לנו נסיעות ארוכות פעמיים בשבוע מהצפון לראשון לציון ושם בעיקר היו עולות השיחות על אורי ודני. אני מרגיש שאני ורון יכולים לדבר על הכול. זאת מן שותפות גורל כזאת שקשה להסביר".
חייט: "בתחילת הקורס ממש לא רצינו שידעו מי אנחנו. רק הסגל של הקורס ידע. הייתה תקופה ארוכה שהיינו אנונימיים. רק כשהגיעו יום אחד לעשות כתבה והחבר'ה ראו שמצלמים אותנו, התחילו השאלות. היה חשוב לנו לא לקבל שום סוג של יחס מועדף או הנחות. רצינו להוכיח שאנחנו כאן ואנחנו מסוגלים להצליח בזכות עצמנו".
אחרי שסיימו את הקורס הצטרפו השניים לשרותי הכבאות של עמק יזרעאל, המקום שהיה כה מזוהה עם אחיהם הפך פתאום לבית השני שלהם. את המשמרות הם חולקים עכשיו עם מי שעד לפני שנה היו החברים לעבודה של אורי ודני. "הרבה פעמים במהלך העבודה החבר'ה בתחנה מתבלבלים בינינו לבין האחים שלנו", מספר חייט. "לא פעם קוראים לי דני ולגלעד אורי. האמת שכבר הפסקתי לתקן, בעיקר כדי לא לגרום מבוכה לצד השני.
"הייתה לא מזמן שריפה גדולה בגבעה בעפולה. יצאתי בצוות הראשון עם עוד כבאי ונסענו בכבאית מספר 9, זאת שדני ואורי יצאו איתה לשריפה בכרמל. הגענו לשם ראשונים, קלטנו את העוצמה של השריפה והזעקנו את כל האיגוד. הגיעו איזה 7-8 כבאיות, מטוסי כיבוי, וענן עשן גדול ריחף מעל עפולה. בשלב מסוים יצאנו החוצה למלא מים בכבאית ואבא שלי בדיוק עבר במקום וראה אותי דרך החלון נוסע בכבאית מספר 9. אחר כך הוא ביקש ממפקד התחנה שאם אפשר, שאני לא אצא ברכב הזה יותר. לי באופן אישי זה לא מפריע, אבל המפקד משתדל מתוך כבוד לאבא שלי".
סמנדייב: "זה שהכבאית הזאת בכלל עובדת זה מרגיז ומעצבן. הכבאית הזאת הייתה צריכה לשמש היום אנדרטה. במצב אופטימאלי היא הייתה עומדת בצד, אבל כרגע עדיין צריכים אותה בשירות".
עם כל אזכרה הכאב מתחדד
הימים הללו, בהם המדינה, שירותי הכבאות ושירות בתי הסוהר מציינים שנה לשריפה, הם עמוסים ומטלטלים עבור שני האחים. את הימים הללו הם מעבירים בין טקס לטקס, בין אזכרה לאזכרה, כשבקרוב אמור להתפרסם דו"ח מבקר המדינה שבדק את שהתרחש באסון הכרמל.
סמנדייב: "בכל פעם שיש אזכרה אתה מתעסק בזה יותר והכאב מתחדד. זה מעלה שוב את הזיכרונות ופותח את הפצעים. אורי ואני היינו עושים הכול ביחד. מטיילים, מבלים. החברים שלנו הם אותם חברים. היינו מדברים שעות בטלפון, הוא מאוד חסר לי בתקופה הזאת".
חייט: "אני הערצתי את דני. הוא היה בשבילי מודל לחיקוי. אח גדול שהוא כמו אבא שני. חסר לי לראות אותו עם הילדים, חסרים לי הסיפורים המצחיקים שלו בערבי שישי. התקופה הזאת מאוד רגישה. סרטונים של דני לדוגמה זה משהו ששובר אותי. לגבי דו"ח המבקר אני לא ממש יודע למה לצפות, ובכל מקרה הוא לא יחזיר את אח שלי".
סמנדייב: "אני מקווה שהדוח הזה ימנע מקרים כאלה בעתיד. אני יודע שלמשפחה שלי מאוד חשוב לדעת מה קרה שם ואני מקווה שהדו"ח יבהיר לנו את זה. הכי חשוב שילמדו מזה, שיופקו לקחים".
את החלומות שלהם הם רוקמים היום במסגרת התפקיד. ההחלטה להמשיך את דרכם של האחים לא הייתה קלה, אבל מאז הם ממוקדים במטרה לפתח קריירה במסגרת שירותי הכיבוי. החלומות של דני ואורי המתים הפכו בעקבות הטרגדיה גם לחלומות שלהם. סמנדייב: "אני עדיין מגיע לפחות פעם או פעמיים בשבוע לכרמל. במקום שאורי נפל הקמנו אנדרטה ואני מגיע לשם כדי לחשוב ולהירגע. לפעמים מגיעות לשם קבוצות של תלמידים מבתי ספר ואני יושב שם ומקשיב לסיפור על אורי ודני".
חייט: "אני חולם עליהם המון. זאת מעין תמונה שלהם בכרמל שיש לי בראש, עם כל האש והלהבות הגבוהות סביבם. היא מזכירה את התמונות האלה שפורסמו בעיתונים, רק שאצלי בחלום הם מחייכים. הפנים שלהם שלוות והם רגועים".
לפנייה לכתב/ת 
