מפריטים, נמאסתם. צאו לי מהנעליים

סקר שפורסם השבוע העלה כי אחד מכל עשרה ישראלים סובל מאי-ביטחון תזונתי. במקום שנשמע על תגובת המדינה או מומחים מטעמה שיעסקו בנסיגת המדינה מחלקים נרחבים של חיינו, קיבלנו נתונים, פעילויות ותגובות של עמותות אזרחיות ששמו להן למטרה בשנים האחרונות להאכיל אנשים שהחברה הישראלית (כולנו) שכחה בצד הדרך.

הרעב הוא צד אחד ואפל במיוחד של מגמת ההפרטה ההולכת ומשתלטת על חיינו. מחירי המזון גבוהים בצורה לא-פרופורציונלית, המדינה נעלמת ובעיקר מתבטלת לנוכח תביעותיהם של בעלי הון, דרישות המינוף והרצון ברווחים בלתי הגיוניים של טייקונים שחוגגים על כספנו, ועושים כבתוך שלהם במרחב הציבורי השייך לכולנו. כל כך התרגלנו שפעילויות רבות שהיו באחריות המדינה עוברות לגורמים פרטיים, עד שהפסקנו לשים לב לכך.

עוד בערוץ הדעות :

וינשטיין, אל תאיים על חברי הכנסת / חיים משגב

לה לה לנד לילדים בפסטיגל / נעמה מאיר כהן

בשנים האחרונות אני נוהג לפקוד מירוץ עממי באופיו המתקיים בעמק בית שאן באחריותה של מועצה אזורית עמק המעיינות. בתחילת כל דצמבר נאספים מעל 2,000 איש בגן השלושה (הסחנה) ויוצאים לריצה של 21 ק"מ, הקרויה מירוץ עמק המעיינות או "אליפות ישראל בחצי מרתון". למבינים אומר כי זה אחד המבחנים הרשמיים המקדימים את מרתון ישראל בטבריה. הארגון חובבני קצת עם ניחוח פרובינציאלי המעורר חיוך ולפחות אצלי יוצר תחושת בית נינוחה. לאחר הריצה נוהגים רצים רבים לטבול במימי הסחנה ויש תחושה נעימה של הפנינג כמעט משפחתי המאפשר לסלוח בקריצה למשגים קטנים.

והנה השנה, כשביקשתי להירשם כהרגלי, ציפתה לי הפתעה: מירוץ עמק המעיינות, שהוא גם מירוץ רשמי של מדינת ישראל, הפך ל"מירוץ ניו באלאנס". כעת, כאשר ארוץ בשדות העמק שנותר אותו עמק או כשאטבול בסחנה לאחר הריצה, המרחב כבר לא יהיה שלי, אלא של חברה עסקית בינלאומית. טוב, תגידו: בסדר, אבל הם נותנים חסות והארגון יהיה טוב יותר, ואולי גם המחיר יירד.

אז בדיוק כמו בדו"ח העוני, המפריטים הגדולים, שדוגלים בשוק החופשי, דואגים להשאיר רמת מחירים גבוהה על חשבוננו תוך שהם משקיעים את עיקר האנרגיה בלהסביר לנו כמה זה כדאי שהם משתלטים על כל חלקה טובה. לא רק שהמחיר לא השתנה, כעת מקבלת "ניו באלאנס" פרסום בחיני-חינם ומשתלטים על מרחב של כולנו בדין. מה שמדהים אותי שאין לכך גבולות. גם מרתון שהוא אליפות ישראל הופך להיות חלקתה הפרטית של חברה מסחרית שישראליותה מוטלת בספק ומטרתה היחידית אינה לקדם ספורט עממי או תחרותי בישראל אלא כולה למכור עוד נעליים.

הדברים לא מתרחשים מעצמם. אנחנו מפריטים את עצמנו לדעת ומוכרים את המרחב הציבורי - המשאב היקר מכול - לחברות עסקיות בנזיד עדשים בדרך כלל. המחאה שלי היא פרטית ואולי לא תזיז לאיש אבל אני במירוץ עמק המעיינות לא ארוץ השנה. 170 השקלים שהייתה אמורה לעלות לי התחרות ומחיר הדלק שהייתי זקוק לו, יועברו בהקדם למשפחה נזקקת, לילד רעב שעבורו מדינת ישראל נעלמה והפכה להיות מרחבן הפרטי ושדה המשחק והציד של חברות פרטיות.

מפריטים, באמת נמאסתם. אני פונה למדינה ולמוסדותיה: תחזירו לנו את מה שהוא שלנו בדין ותפסיקו להתבטל מול הענקים האלה שזקוקים לנו הרבה יותר משאנו זקוקים להם. 

ד"ר נמרוד לוז, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה במכללת הגליל המערבי. רץ להנאתו מרחקים ארוכים כבר הרבה שנים בלי לשלם לאיש.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il