אמנות הבלתי אפשרי: מסע מוזיקלי למרוקו
"המפגש שלי עם המוזיקה האנדלוסית היה בבית הכנסת, בעזרת הגברים". לקראת הגעתה של הזמרת המרוקאית פרנסואז אטלאן להופעות יחד עם התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד, יצאה מרב יודילוביץ' למסע מוזיקלי מרגש בעיירה הציורית אסאוורה
"עיר שנושאת שני שמות, חייבת להיות רבת פנים", חשבתי לעצמי על הכביש הפתוח שחצה מדבר בדרך לאסאוורה. עיר הנמל המרוקאית, שיושבת לחופו של האוקיינוס האטלנטי, המתקראת גם מוֹגַאדוֹר הודות לכיבוש הפורטוגזי שהותיר עליה את חותמו, קיבלה את פניי בשעת לילה מאוחרת.
החושך החביא כמו סוד את רצועת החוף הפראית שנפרשת על פני קילומטרים, את טביעת אצבעותיהם של אלה שעברו בה לאורך ההיסטוריה - פורטוגלים, צרפתים, בֶּרְבֶּרִים - את הנמל, את חומת האבן הדהויה והעיר המבוצרת הכלואה בתוכה. כל אלה יתגלו עם אור ראשון ויעידו כי יופיה של העיר, שמשמעות שמה "תמונה מצוירת", הולם אותה.
לאסאוורה הגעתי בעקבות המוזיקה האנדלוסית והזמרת פרנסואז אטלאן, מנהלת פסטיבל "Andalousies Atlantiques", שנערך מדי שנה בעיר והפך אותה למוקד עליה לרגל. הפסטיבל הסוחף מוזיקאים יהודים ומוסלמים וקהל מעורב, מאחד אותם סביב האהבה לאמנות הפיוט ולמוזיקה העשירה שהפכה לאחד מסממניה הבולטים של יהדות ספרד וארצות המגרב. המוזיקה האנדלוסית, כחלק ממורשת תרבותית ומהיסטוריה משותפת, יצרה חיבור נצחי בין שתי השפות השמיות ובני הדתות השונות שחולקים ביניהם במקום הזה סימפוניה נהדרת ועתיקת יומין.
תחת ניהולה האמנותי של אטלאן, שתגיע החודש לישראל לסדרת קונצרטים עם התזמורת האנדלוסית הישראלית באשדוד, נפגשים באסאוורה עולמות לכאורה שונים אך למעשה מצטלבים ומשלימים. כך למשל, הזמרת המרוקאית הצעירה, סנא מראהטי, ששרה בקול שמפלח את הלב, לצלילי הפסנתר של מוריס אלמדיוני האגדי, את שיריו של גדול זמרי יהדות מרוקו, סמי אלמגריבי. בשיחה איתה היא תספר שהאהבה הגדולה לשירתו של אלמגריבי ניטעה בה בבית אביה ששמע אותה בילדותו, משכניו היהודים. "הוא סיפר איך בלילה אחד הם פשוט נעלמו כולם והשאירו ריק גדול מאחוריהם", היא אומרת.
רגע שאפשר רק לחלום עליו
מראהטי אינה היחידה שנפקדותם הנוכחת של יהודי מרוקו צרוב בה כזיכרון בין-דורי מהדהד. את אותם סיפורים שמעתי שוב ושוב מנושא המזוודות במלון באסווארה, מסוחר בשוק של קזבלנקה, ממוכר מרקחות בכיכר ג'מע אל פנע הצבעונית במרקש.
והיתה מחווה מקסימה של הכנר הישראלי, יאיר בן נעים, שהפקיד את כינורו בידי הכנר ונגן העוד האלג'יראי, פואד דידי, שניגן עליו ביחד עם תזמורת Tarb הנפלאה שליוותה אותו. והיה את הרגע ההוא, הבלתי נשכח שלא השאיר עין יבשה, בו כמעט ונעתקה נשימתו של אנדרה אזולאי, מייסד הפסטיבל ונשיא הכבוד שלו, כשהמוזיקאי הפלסטיני מוחמד ג'מאל העניק לו כמחווה מטעם האקדמיה למוזיקה באוניברסיטת אל-קודס, דגם יפהפה של כיפת הסלע בירושלים.
אזולאי, ממנהיגי הקהילה היהודית ומי שמשמש מזה עשורים כיועץ בכיר למלכוּת, היה מהמקורבים ביותר למלך חסן השני וכיום לבנו-יורשו, המלך מוחמד השישי. הוא אינו מהסוג שממהר להפגין רגשות, אך הפעם נראה כי התקשה להסתיר את עוצמת הרגע. "זה רגע שאפשר רק לחלום עליו. זה אולי הויטמין שחסר לחלקנו בכדי שנוכל להמשיך את הקרב", אמר והודה כי מדובר במתנה טעונה.
מאוחר יותר יאמר לי "בבקשה תעבירי את המסר הלאה. כל מה שקורה בפסטיבל הזה, הוא מנפלאות המורכבות של חיינו. צריך לא לפחד ממורכבות אלא ליהנות ממנה. כולם מדברים על האוירה באסווארה ואני אומר, זה קסם מה שמתחולל פה מדי שנה. זו אמנות הבלתי אפשרי שמתאפשרת בזכות המקום. לא פשוט לשמור על זה, צריך להתעקש, אבל אסאוורה מוכיחה שמה שבמקומות אחרים נדמה כי לא יכול לקרות, בכל זאת אפשרי".
רוחה של אסווארה אינה מנשבת מעבר לחומות
בעידן האביב הערבי, כשמלך מרוקו הוא המנהיג האחרון ששרד את גל המהפכות במזרח התיכון ובצפון אפריקה, נדמה שכעת קשה אף יותר מתמיד לקיים את "אמנות הבלתי אפשרי" עליה מדבר אזולאי. מסיבה זו, אולי, הכתיר השבועון המרוקאי "L'observateur" את הפסטיבל השנה בתואר "נווה מדבר" ו"מודל אוניברסלי וסמל לשלום ולשותפות חוצת גבולות, לאומים ודתות".
החיבורים הנפלאים האלה, שהיתכנותם בימים אלה נדירה, הם חלק מהותי במוזיקה האנדלוסית שנולדה מתוך השפעות הדדיות ומפגשי תרבויות שחברו יחדיו. עיתונאית מרוקאית שמלווה את הפסטיבל מימי בראשיתו, סיפרה שבפלטפורמה זו נפגשה לראשונה עם שירתו של רבי חיים לוק.
"זה היה רגע בלתי נשכח", אמרה ובאותה נשימה הדגישה: "בואו לא נתבלבל. מה שקורה פה תמיד אינטנסיבי מבחינה אמוציונלית, אבל מחוץ לאולם ישנה מציאות אחרת. רוחה של אסווארה אינה מנשבת מעבר לחומות האלה. התפקיד שלנו, לאפשר לה לצאת על מנת שלכל זה תהיה השפעה".
והרוח יוצאת הדופן הזו של אסאוורה, שמביאה איתה תקווה גדולה לעתיד, קשורה לאו דווקא בנוסטלגיה, אלא בזיכרון שצמח מתוך האפוס היהודי-מוסלמי שקשר בין שתי התרבויות קֶשֶר בלתי ניתן לפירוק. כפי שהיטיב לנסח פאוזי סקאלי, מנהל הפסטיבל לשירת קודש בפס, כשאמר: "יש בינינו נקודות משותפות רבות שאי אפשר להתעלם מהן. מדובר בשני עמים שֶמִיים שמאמינים באל אחד וכמו שבתנ"ך מקומו של משה חשוב ומשמעותי, כך גם בקוראן. מה שמקשר בינינו בתחום השמים, מחבר ביננו גם מבחינה תרבותית".
סקאלי התייחס לאביב הערבי ואמר: "בכל המשפחות קיימים קונפליקטים ומתחים שצריכים להיפתר באופן קונסטרוקטיבי. התפקיד שלנו לבנות את זיכרון העתיד ולא להישען על פתולוגיות של זיכרון העבר ולכן, יש ללוות את האביב הערבי אך בלי לוותר על חשיבות ערכים מהותיים כמו חיי אדם וחופש".
גורל אחד
מרוקו היא ככל הנראה המדינה המוסלמית היחידה שבתקופה רגישה זו אינה מפנה עורף ליהודיה, ההיפך. רק בשבוע שעבר, במסגרת הבחירות לבית המחוקקים המרוקאי, היתה בין המתמודדים גם מארי איבון קקון, נציגה יהודיה ראשונה שרצה לפרלמנט ומי שכתבה מספר ספרים שעסקו בתרבות היהודית-מרוקאית.
זו אינה התקופה המשברית היחידה בה עמדה מרוקו מאחורי הקהילה היהודית. "בתקופת מלחמת העולם השנייה, כשמרוקו היתה קולוניה צרפתית, המלך חסן החמישי סירב לשלח את היהודים לאירופה והתנגד לחוקי הגזע וההפרדה. הוא אמר שאם היהודים שלו יאלצו ללבוש טלאי צהוב, שיכינו טלאים צהובים גם לו ולבני משפחתו", מספרת פרנסואז אטלאן, "גם היום אנחנו חלק בלתי נפרד מהחברה המרוקאית, ובכל הנוגע למוזיקה, הקשר הזה הוא סוג של נס שהחל מזמן ונמשך עד היום, כיוון שגם הוא, חלק בלתי נפרד מסיפורה של מרוקו".
אטלאן נזהרת מהצהרות שיכולות להתפרש כפוליטיות. "אני לא חושבת שאמנים צריכים לקחת על עצמם תפקיד פוליטי", היא אומרת. "אני בסך הכל יוצרת שמביאה לידי ביטוי את מכלול התרבויות שבי. אם אנשים רוצים לראות בזה סמל למשהו, זה עניינם". מכלול התרבויות שספגה מתניידות בין מוזיקה קאמרית לזו שספגה בבית הוריה, משפחה יהודית ספרדית. "יש בתוכי זיכרון של כל הדברים האלה והם חיים בתוכי במשותף. תרבות אחת מזינה את האחרת".
המוזיקה האנדלוסית, לדבריה, תמיד היתה חלק מעולמה. "המפגש הראשוני שלי עם מוזיקה אנדלוסית היה בבית הכנסת", היא מספרת, "הייתי עומדת
בעזרת הגברים, אז עוד היה מותר לי, וקראנו איך המילים הכתובות בהטעמה. טעמי המקרא והנוסח הספרדי הם ששימרו את המוזיקה האנדלוסית לאורך השנים. גם אחינו המוסלמים יאמרו לך שאלו היהודים שתרמו לשימור המוזיקה האנדלוסית".
בבית הכנסת ובתלמוד תורה, שם למדה עוד טרם נכנסה לבית הספר, שמעה לראשונה שירים בעברית כמו "דרור יקרא" שנחרטו בה. "אין ספק שלרקע שממנו באתי יש השפעה חזקה על הבחירות שלי", היא אומרת ונרגשת לקראת סדרת המופעים עם התזמורת האנדלוסית הישראלית. "אין לי מילים לבטא את התחושה. זה חזק מאוד", היא אומרת ועיניה מתמלאות בדמעות. "לשיר בישראל הרבה יותר מרגש אותי מאשר לשיר ב'קרנגי הול'. ישראל בשבילי היא לא עוד מקום".
קול באשה
סדרת הקונצרטים שלה בישראל עוררה לאחרונה סערה קטנה. היו שטענו כי התזמורת האנדלוסית משתפת פעולה עם הגל ההולך ושוטף את ישראל של הדרת נשים מהמרחב הציבורי. הטענות עלו בעקבות החלטת הנהלת התזמורת להציע את סדרת הקונצרטים בה משתתפות גם הצ'לנית ראלי מרגלית, הפייטן ליאור אלמליח והמנצחת אתי תבל, כבחירה ולא כחלק מעונת המנויים.
בתוכניית התזמורת נכתב: "ידוע לנו שיש ציבור שנמנע משירת נשים, לכן בחרנו לאפשר קונצרט זה כבחירה למעוניינים בכך". מאוחר יותר ביקשו בתזמורת להבהיר: "שירת נשים היא חלק בלתי נפרד מהשירה האנדלוסית. נשים הופיעו ויופיעו איתנו ועם זאת, אין לנו כוונה לעשות דווקא' המסורת הספרדית מתונה ומכבדת את כל הקהלים. זו אינה מסורת של כפייה. בכל מקרה, בחירת הסולנים היתה ותהיה על פי התכנית ולא על פי המגדר".
אטלאן, מצדה, לא מבינה על מה הסערה. "זה שטויות, אם התזמורת האנדלוסית היתה מבקשת לשתף פעולה עם הדרת נשים היא פשוט לא היתה מזמינה אותנו להופיע", היא אומרת ומוסיפה: "זה נשמע כמו סגירת חשבונות. לא רק אני הוזמנתי לשיר עם התזמורת, בקונצרט הזה יהיו לצדי עוד נשים לכן מדובר בטענה מוזרה. אני יודעת שיש אנשים ששירת נשים מפריעה להם ומכבדת את זה, אבל לאופן שבו הסיפור הוצג, אין אחיזה במציאות".
קולה הרך, החם והעשיר של אטלאן מפתיע. לא פחות מכך מפתיעה העובדה שאל השירה היא הגיע בגיל מאוחר יחסית אחרי שכיוונה את עצמה מילדות לקריירה של פסנתרנית. "כבת לפסנתרנית, כבר בגיל חמש למדתי לנגן. בגיל 19, אחרי שהתנדבתי שלושה חודשים בקיבוץ שדות ים, נרשמתי לאקדמיה ע"ש רובין בירושלים אבל בסופו של דבר החלטתי לוותר. את לימודי המוזיקולוגיה סיימתי באוניברסיטה של Aix En Provence בצרפת, והתמקדתי במוזיקה קאמרית", היא מספרת.
מפגש מקרי עם המלחין המנוח מוריס אוחנה, שינה את מסלול חייה וחיבר אותה אל המוזיקה ששמעה בבית אביה. "הדרך שעשיתי וזו שאני ממשיכה לעבור בה, נעה בין רפרטואר אחד לשני: מוזיקה קלאסית ואופראית מצד אחד, ומוזיקה ערבית קלאסית ואנדלוסית מנגד. אנשים נוטים להדביק תוויות על כל דבר, ולכן קשה להם איתי. זה לא מכעיס, זה פשוט ככה".
למרות שנולדה וגדלה בצרפת אטלאן בחרה במרוקו לבית ובשנים האחרונות היא מתגוררת במרקש. "הוזמנתי לשיר בפסטיבל המוזיקה של פס ב-1995 ושם פגשתי את המוזיקאי מוחמד בריואל.
דרכו גיליתי מקום שבו יהודים ומוסלמים יוצרים ביחד, וזו היתה תגלית ענקית בשבילי.
לפני שהגעתי למרוקו זו היתה רק פנטזיה", היא אומרת, "המפגשים שהיו לי בפס טלטלו אותי והשפיעו עליי מאד. מרוקו נתנה לי תחושה שהגעתי הביתה. אז נכון, גדלתי בצרפת, אבל אני מאמינה שיש בתוכנו זיכרון חיים נחבא שקיבלנו בירושה מההורים ומהדורות הקודמים. זה נשמע פרדוכסלי, אבל האמת היא שבמרוקו הצלחתי לבטא את היהדות שלי במובן הכי משמעותי שלה. זו האמת".
הכתבת היתה אורחת הפסטיבל והתזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד
