פרשת שבוע: צדקה, חסד והנדר של יעקב
התנהלותו של בנו של יצחק בפרשת "ויצא" משמשת עד היום מרכיב חשוב בתפיסת העולם של היהדות. החל מחשיבות החיסכון, דרך עבודת הצוות ועד עקרונות העסקה הוגנים
פרשת "ויצא" נפתחת ומסתיימת במפגש של יעקב אבינו במלאכי אלוקים. בתחילת הפרשה הוא פוגש אותם בחלום המפורסם על "סולם יעקב". בסיום הפרשה הוא נפגש איתם שוב: "ויפגעו בו מלאכי אלוקים, ויאמר יעקב כאשר רָאָם מחנה אלקים זה, ויקרא שם המקום ההוא מחנים" (בראשית ל", א-ב).
הנדר
יעקב יוצא לחרן. טרם יציאתו לחרן הוא נודר נדר: "ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלוקים, והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוקים, וכל אשר תיתן לי עשר אעשרנו לך" (בראשית כ"ח, כ"א-כ"ב). נדרו של יעקב משמש עד היום מרכיב חשוב ומרכזי בתפיסת העולם של היהדות המכילה שני עקרונות מרכזיים: צדקה וחסד.
תקנות אושא
"תקנות אושא" הן תקנות, שנכתבו על ידי הסנהדרין לאחר חורבן בית המקדש על ידי הרומאים. הן נכתבו בעיר אושא. התקנות עסקו בהתנהלות היום יומית של הציבור. אחת התקנות החשובות עסקה בגמילות חסדים ובמתן צדקה. התקנה התבססה על הפסוק בפרשתנו "וכל אשר תתן לי עַשֵּׁר אֲעַשְׂרֵנּוּ לך".
כך נכתב בתקנה: "אל יבזבז אדם יותר מחומש". כאשר אדם נותן פעמיים מעשר, ("עשר אעשרנו"), הרי שהוא נותן חומש מנכסיו. גם התלמוד הבבלי וגם התלמוד הירושלמי מדגישים, שאין לו לאדם לפזר את כל נכסיו, שמא בסופו של דבר ירד מנכסיו ויצטרך לבריות.
בתלמוד בבלי (כתובות נ ע"א): "באושא התקינו, המבזבז, אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות". בתלמוד הירושלמי (פאה, ט): "נמנו באושא שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצות". בהמשך הגמרא מציינת, שרק בפעם הראשונה מפריש האדם חומש מהקרן, (מכל רכושו), ומכאן ואילך הוא מפריש חומש מהרווחים בלבד.
אל תוציא יותר ממה שיש לך
על מצוות הצדקה ניתן למצוא פירושים ודקדוקים רבים. אני מבקש להתייחס לעקרון הפשוט של חיסכון. משכורתו של אדם אמורה לאפשר לו לקיים אורח חיים תקין. מרכיב החיסכון החודשי הוא משמעותי, אך מרבית משקי הבית בישראל לא תמיד נותנים על כך את הדעת. חלק ממשקי הבית מבצעים חיסכון "ממוקד מטרה" לרכב או לחופשה משפחתית, ואינם חוסכים לטווח ארוך.
עלינו לאמץ את הכלל של "אל יבזבז יותר מחומש משכרו". כלל זה מאפשר חיסכון לטווח ארוך. כך יינתן מענה חלקי לימים סגריריים, או לימים שבהם אחד מבני הזוג אינו עובד, או כאשר יש להוציא הוצאה חד פעמית שלא תוכננה.
תפקידה של המדינה לעודד את הצרכנים לחסוך לטווח ארוך, לגיל הפרישה. הרפורמה על מיסוי רווחי חיסכון גרמה להדרת רגלי הציבור מתוכניות אלו. יש לפשט את התנאים, להגדיל את ההטבות ולהקטין את המיסוי על כל מרכיבי החיסכון. במקביל, על הגופים הפיננסיים לעודד את הציבור לחסוך ולהקנות לו כלים ויישומים לחיסכון.
עבודת צוות מצליחה להזיז סלעים גדולים
בהמשך הפרשה פוגש יעקב את הרועים הבאים להשקות את הצאן. (כ"ט, ג') "ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקו את הצאן והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה".
הרועים ממתינים להגעת חבריהם על מנת שיוכלו להזיז את האבן הכבדה שעל פי הבאר. יעקב נחלץ לעזרתם ומסיט את האבן בכוחות עצמו. אנחנו רואים פה את כוחו הפיזי הגדול של יעקב, אך אנו לומדים גם על חשיבותה של עבודת הצוות. הרועים העצמאיים חוברים יחד כדי לסייע זה לזה. כמו שאמר קהלת: "טובים השניים מהאחד אשר יש להם שכר טוב בעמלם".
ברחל בתך הקטנה
לאחר שיעקב פוגש את רחל הוא הולך לפגוש את אביה, לבן. יעקב מתאהב ברחל ומבקש מלבן לשאתה לאישה. "ויאהב יעקב את רחל ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה. ויאמר לבן טוב תתי אתה לך מתתי אותה לאיש אחר שְׁבָה עמדי" (כ"ט יח-יט' ).
יעקב מגדיר בדיוק תמורת מה יעבוד. הוא מבחין שלבן שקרן, ולכן הוא נותן מספר סימנים ברורים. הוא אומר לו אני אעבוד תמורת רחל בתך הקטנה, כלומר מצמצם אפשרויות של טעות.
ייתכן ובשל אהבתו לרחל שכח יעקב את עקרונות הבסיס שבין עובד ומעביד. לבן ויעקב לא הגדירו את תנאי העסקתו של יעקב בצורה מפורשת. את המטרה הם הגדירו - לקבל את רחל כאישה, אבל התנאים לקבלתה לא הובהרו.
לבן מטעה את יעקב לאורך שנים רבות ומרמה אותו הן בשכר והן בתגמולים אחרים. יעקב מקבל תחילה את לאה כאישה, ולאחר מכן הוא עובד עוד שבע שנם עבור רחל ושש שנים נוספות הוא עובד עבור צאנו. רק לאחר עשרים שנה הוא מסיים את עבודתו: "זה לי עשרים שנה בביתך, עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנתיך ושש שנים בצאנך ותחלף את משכרתי עשרת מונים" (בראשית ל"א, מ"א).
העובדים השקופים
הדיון הציבורי על עובדי הקבלן מהווה תעודת עניות למעסיקים במדינת ישראל. המגזר הציבורי הוא מגדולי המעסיקים של עובדי הקבלן. גם הסתדרות העובדים מנצלת את עובדי הקבלן. "האנשים השקופים" הללו מהווים אוכלוסייה חלשה, שמקבלת עליה את הדין בחוסר ברירה ומתוך פחד.
עקרונות העסקה של עובד מעביד מושתתים לא רק על החוק אלא גם על המוסר. אף מעסיק לא יוכל לצפות למסירות, לנאמנות ולחריצות מעובד, שמרגיש מנוצל. הרמב"ם בדיני שכירות עוסק ביחסים שבין העובד למעסיקו. בעל הבית מוזהר לא לנצל את העני ולתת לו שכר נמוך ולא לעכב את קבלת השכר. העובד מצידו מחויב שלא יבזבז את זמנו של המעביד ויתבטל.
עקרונות בסיסיים אלו, שהודגשו כבר על ידי יעקב, תקפים גם כיום. יחס של כבוד, תשלום הוגן, שניתן בזמן, חשובים מאד גם בימינו. על מעסיקים רבים במשק הישראלי ובעולם כולו לתקן את דרכיהם. לפניהם עוד דרך ארוכה.
מתי אלפר הוא מרצה במרכז ללימודים אקדמיים אור יהודה ויועץ שיווקי ואסטרטגי
לפנייה לכתב/ת 
