האמת שמפחידה את הרחוב הערבי

במהלך שנותיו הרבות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני אימצה דעת הקהל הערבית נקודת מבט בודדת, ממוקדת ובלתי ניתנת לערעור. מעטים המקרים בהם נשמעת דעה שונה או ביקורת חריגה על הדעה הרווחת. אם קורה הבלתי אפשרי ואיש כזה או אחר מעז לקרוא תגר על הדעה השולטת, האדמה הערבית מתחילה לרעוד ובמהרה מתחילות להופיע האשמות כלפי אותו "חוטא" במגוון רב של צורות ונוסחים, בניסיון להכפישו ולדכא את מחשבותיו.

עוד בערוץ הדעות:

טרכטנברג, הכישלון מתחיל אצלך בבית   / ניצן הדס

וינשטיין, אל תאיים על חברי הכנסת  / חיים משגב

רבים מהמנהיגים הערבים עושים שימוש בסוגייה הפלסטינית ככלי להטלת אימה על עמיהם. ככל שגבר הדיכוי ונשללו זכויות האזרח, גבר מינון ההפחדה והזרקת שנאת ישראל לתוך ורידיו של העם הערבי. כל זה, תוך הקפדה מופתית של ערוצי התקשורת באותם משטרים אפלים לכנות את המדינה היהודית כ"אויב הציוני", שמא יתבלבלו פשוטי העם ויתפשו את ישראל כמדינה ידידותית ושוחרת שלום. באופן די טבעי ובחלוף הזמן הצטרפו למעגל עושי המניפולציות בדעת הקהל הערבית כאלה שאינם ערבים: משום מקום מבליח קולו של בכיר איראני כזה או אחר, תוקף את ישראל, מביע את אהבתו האמיתית ודאגתו לעם הפלסטיני, למרות שבפועל הוא רואה בעם הפלסטיני כלי זול לשרת את מטרותיו שלו.

נשיא אירן אחמדיניג'אד, בהפגנת תמיכה בפלסטינים. מניפולציה (צילום: איי פי)

האביבים חולפים והסכסוך נשאר. לפעמים אלו זמני טרור ולחימה, לעיתים מנשבת רוח אופטימית של פיוס והבנה, ולפעמים נדמה כי לכולם פשוט נמאס. לאחרונה נפל דבר בעולם הערבי: האביב התוניסאי היה הראשון להגיע, כשהוא משנה הרבה מהתפישות הישנות. המצרים חיכו לחום הקיץ בשביל להתקומם, ועתה אנו עדים לתחילתו של החורף השאמי הסורי, כאשר עולים הקולות הקוראים להפלת המשטר העלאווי.

ייתכן שמקצת האזרחים הסורים השכילו להבין כי המפלצת הדמונית הישראלית היא פרי דמיונה של העיתונות הממשלתית ושל תחנות הטלוויזיה הסוריות הנלעגות. האמת ההיסטורית מעידה שישראל השתתפה במלחמות שנכפו עליה על-ידי כאלה ששכנעו את עצמם שישראל היא פשוט פיקציה, תופעה חולפת, שתעבור מהר ממפת המזרח התיכון, בעוד שבשטח השיגה המדינה הזעירה ניצחון אחר ניצחון, והוכיחה כי היא עובדה קיימת שנטועה עמוק בלב האדמה הזאת.

ההבדל בין עזה לרמאללה

מאשימים את ישראל בהתארכות המשא ומתן ובהיעדר רצון כן ואמיתי להשגת השלום אצל מנהיגיה ואזרחיה. לא אנסה להדוף את הטיעונים האלו, או להלין על ההססנות והערמת הקשיים מצד הפלסטינים. במקום זה אסתפק בסקירת שתי נקודות: הראשונה, היסטורית ועניינה הסכמי השלום בין ישראל למצרים וירדן. האם הסכמים אלו לא מעידים על רצינות הכוונות הישראליות? בהתחשב בכך שישראל ויתרה בשביל שלום על חצי האי סיני (ששטחו כשלוש פעמים שטחה של ישראל, ושהתברך במשאבים טבעיים רבים). בזירה הצפונית גילתה ישראל מספר פעמים נכונות אמיתית להגיע להסדר הוגן עם הסורים, ובכל פעם נתקלה בשובר גלים ליוזמות שלום בדמותו של הנשיא הסורי (האב והבן), שייתכן כי היה עסוק בהפעלת סוכני "המוחבראת" ליד כל קיוסק.

הנקודה השנייה מתייחסת לעסקת שליט. בראיון לטלוויזיה המצרית ולאחר חמש וחצי שנים בשבי, ובמפגש הראשון שלו עם קרני השמש, לאחר היעדרות ארוכה, בחר שליט להביע תקווה כי הסכסוך יסתיים וכל האסירים יחזרו למשפחותיהם. מהצד השני של העסקה, בחרו האסירים הפלסטינים לשעבר להתחייב להמשך הטרור ולשפיכות הדמים. נצרתי בלבי תקווה כי אותם האסירים, שניסו את דרך הטרור ונכשלו, יבחרו הפעם להתנסות בדרך חדשה שלא מסתמכת על הרג ואלימות. קיוויתי והתאכזבתי.

שחרור אסירים בעסקת שליט. התחייבות לחזור לטרור(צילום: EPA)

תושבי עזה סובלים, אך נשאלת השאלה מי נושא באחריות לסבל הזה? ניתן להאשים את ישראל כרגיל, אך אם נשווה בין המצב ברצועת עזה למצב בגדה המערבית, בין עזה לרמאללה, לא קשה להבחין בפער עצום. הסיבה לכך ברורה למדי ומקורה בשוני בין ממשלת פתח לבין ממשלת חמאס, בעלת מדיניות הטרור, ההרג והאלימות, שאותה היא מיישמת אף נגד אזרחיה שלה.

מדיניות טרור זו מהווה המחסום העיקרי בפני מאמצי הפיוס הפלסטיני ובפני השגת השלום. חשוב לתת את הדעת על הנקודה הבאה: כיום מדברים על שתי מדינות לשני עמים, אך מסתמן כי יידרשו שלוש מדינות לשני העמים. האחת לישראל, השנייה לפתח והשלישית לחמאס, וייתכן שנצטרך עוד מיני-מדינות למקרה שיהיו עוד פיצולים בדרך. האם זה סביר? איך אפשר לעשות שלום במציאות הזאת? ועם מי נעשה? חוששני שלבסוף נצטרך לעשות שלום עם כל פלסטיני בנפרד.

מאוהבים בהתלהמות

הפגנה נגד ישראל. "מפלצת דמונית"(צילום: רויטרס)

אדם בעל מצפון לא יכול להתעלם מהכאב הפלסטיני, אך גם לא מהרג הילדים והאזרחים הישראליים באכזריות לא אנושית. הפתרון לכאב הפלסטיני לא יושג באמצעות הרג חפים מפשע ישראליים ואימוץ הטרור כמדיניות, אלא באמצעות נטישת דרך האלימות והחזרה למשא ומתן והלוואי שיבינו זאת במהרה.

ישראל דמוקרטית, מובילה במדע, מצטיינת ברפואה ובתרבות, עם עיתונות שקופה וכלכלה משגשגת. מדינה שמעניקה למיעוטים שבקרבה את האפשרות להגשמה עצמית, ואת היכולת לשחק תפקיד פעיל בחיי המדינה, עם זאת ובדומה לכל מדינה אחרת, בפני ישראל עומדים אתגרים רבים, ויש בעיות לא מעטות בתהליך האינטגרציה של אזרחיה הערבים בחיי המדינה, כאזרחים שווים לרוב היהודי.

העולם הערבי עדיין מאוהב בדברי ההתלהמות ובהשתלחות הסתמית: קריאות מתלהמות, איומים חסרי בסיס והפגנת שרירים. מיותר לציין שצורת חשיבה זו חסרת תועלת. האם לא הגיעה העת לחשבון נפש ערבי? להבנת המציאות כהווייתה ולשינוי התפישה הערבית כלפי הסכסוך? האם לא הגיעה העת להסתמך על העובדות ההיסטוריות והטיעונים האובייקטיביים, במקום ההסתמכות על שנאה עיוורת ועיוות האמת.

הגיע הזמן לנטוש את דרכי השנאה ולנצל את ההזדמנויות לשלום דרך משא ומתן, כי אין דרך אחרת.

נזאר עאמר, איש שירות החוץ הישראלי באנקרה

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il