פרשת ויצא: האהבה צומחת רק בגלות
אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ועשיו, יוסף ואחיו - התורה משופעת במחלוקות שנפתרו באהבה, לרוב לאחר התנתקות וגלות. האם זו חוויית הבדידות שכוחה יפה לקרב רחוקים? ומדוע דווקא כאן, בבית, הוויכוח חסר כבוד ומלא שנאה כלפי האחר?
עוד בערוץ היהדות - קראו:
יצחק עוזב את אביו המתגורר בבאר שבע, לאחר העקידה, וגר בלחי רואי. הוא בונה את משפחתו רק לאחר מותה של שרה אמו, ורבקה היא המסיבה לו ניחומים. יעקב נשלח ללבן דודו, כבריחה מאחיו עשיו המאיים להורגו, אבל שוב חוזר מוטיב הנטישה.
יהודה נושא אישה לאחר שהוא עוזב את המשפחה, ומקים את דור ההמשך. יוסף נעלם במצרים, ושם בונה את משפחתו ומנהיגותו. יעקב ובניו נוטשים את ארץ כנען במעין תנועת "לך לך" הפוכה, כדי לבנות את העם בסבל ובייסורים במצרים, בגלות.
הגלות ממתיקה את המרירות
האם הגלות היא רק עונש, או סוג של תנאי עמוק לבנייה מחדש? אני יכול לחשוב על כיוונים רבים, וקוראיי היקרים מוזמנים להציע פירושים משלהם. אבל נדמה לי שהגלות מובילה לאהבה. הגלות מובילה לגעגועים, לסולידריות ולאחווה. הגלות ממתיקה את המרירות, כמו שהבצל מִתמתק לאחר בישול ארוך.
ראו כיצד יצחק ויעקב נפתחים לכוחות האהבה והחיבור (יצחק לרבקה ויעקב לרחל). ראו כיצד עוצמת מנהיגותו האדירה של יהודה, המצווה לשרוף את כלתו תמר מבלי להעמידה אפילו למשפט, מתרככת אל מול לידת שני התאומים שלו.
ראו כיצד שנאת אחיו של יוסף, שמביאה עד לניסיון רצח, מגיעה אל סיומה המצמרר דווקא במצרים. ואם נמתח את הקו הזה לתקופת בית שני, קשה שלא להיזכר בדברי חכמים הקובעים כי בית שני חרב בשל מה שהם מכנים כ"שנאת חינם".
לא מסכימים, לא אוהבים
אז למה זה צומח דווקא כאן, כשאנחנו בבית? מה סוד הגלות? האם זו חוויית הבדידות והזרות שכוחה יפה לקרב רחוקים, כאותם בני זוג המתרחקים מהבית כדי להעמיק אהבה שדעכה לפתע - או אולי הקושי שביצירת חברה הנאבקת על האידיאלים שלה עצמה.
קל יותר עם מה שקרוי "חברה אזרחית". יש מחאות חברתיות, יותר או פחות, אבל בסך הכל אין ניסיון לייצר מכנה משותף רחב. מראש מדובר בחברה רב-תרבותית, שנוהגת על פי הכלל העתיק של "חיה ותן לחיות".
קשה עם משפחה מכוננת, שנאבקת על עיצוב דמותו של העם שיצא ממנה. יצחק רוצה לחבר את עשיו לחזון - ורבקה מתנגדת. אברהם רוצה לחבר את ישמעאל לחזון - ושרה מתנגדת. המאבק כאן הוא על הרוח, על האמונות והדעת, על הערכים שיהוו את ליבת העם העתידי, וזה מאבק קשה ונוקב.
המאבק בין יוסף לאחיו איננו טלנובלה, כי אם מאבק בין שני כוחות המגולמים באנשים צעירים. המאבק בין יוסף ליהודה עתיד ליתן את אותותיו עמוק לתוך ההיסטוריה היהודית. וגם היום, ראו את המאבק על ההגמוניה של החברה הישראלית. ראו את המילים הקשות ואת המתח.
להחזיר את הכבוד לשיח הישראלי
המאבק הוא לגיטימי, אבל לא כך היא השנאה הכבושה, הטונים, הכעס החבוי. ויכוח יכול להתלהט (הקמפיין של "צהר"
לא התאפיין בעדינות יתר). ביקורת חריפה צריכה להישמע. אבל מהיכן השנאה? אין אהבה בוויכוח על דמותו של בית המשפט העליון. יש לצערי הרב שנאה. אין אהבה בוויכוח בין הימין לשמאל, יש שנאה. וכשיש שנאה - אין הקשבה, אין דיבור, אין הכלה של השני.אני חש זאת בלא מעט מאמרים שאני כותב בטור זה. אפילו במאמר האחרון שעסק בהדרת נשים. אני מתנגד להדרת נשים, וכל מי שקרא את המאמר יכול היה להיווכח בזה. אבל, מה לעשות, המאמר היה מורכב. הוא ניסה להסביר לקורא את מקורה של העמדה החרדית. לא חייבים להסכים איתה, אבל נכון וחכם לנסות ולהבין אותה. להבין ולהסכים זה לא אותו דבר.
במצב שנוצר, אם אתה לא מסכים עם מישהו או משהו, אתה גם לא מבין אותו. אתה דוחף אותו עד אבסורד, ומפתח כלפיו שנאה. "ולא יכלו דברו שלום" מעידה התורה על יחסי האחים ויוסף. את זה צריך לעצור – ומהר. צריך להחזיר את הכבוד - אם לא את האהבה - לשיח הציבורי שלנו, כי בנפשנו היא.
לפנייה לכתב/ת 
