התייאשתי מישראל, אבל לא רוצה לעזוב לבד
המחירים בסופר, הפנסיה שנשחקת, התחבורה הציבורית העלובה, השכר המשפיל וכמובן המצב הביטחוני. אני מיואש ורוצה לעזוב. מי מכם מעוניין להצטרף אלי?
זה מתחיל במחירים בסופרמרקט. בהשוואה למדינות מתוקנות אחרות, ברור שמדובר בעושק. זה ממשיך במחירי הדיור שעלו בצורה דרמטית ומושכים אחריהם גם את מחירי השכירות ויש כמובן גם את האלמנטים הפיננסיים של העמלות על הפנסיות שלנו שנשחקות, שלא לדבר על רכישת קרנות הפנסיה על-ידי חברות הביטוח שמתעמרות בזקנים ובחלשים, ועמלות קרטל הבנקים הגבוהות. הכל באופן בלתי פרופורציונלי למשכורות שלנו, שמסרבות להתאים את עצמן למצב במשק.
עוד בערוץ הדעות:
מדוע "מתעקשים" עולי אתיופיה לא להתקדם? / אפרת ירדאי
האמת שמפחידה את הרחוב הערבי / נזאר עאמר
הסקטורים הציבוריים סובלים אף הם: הרופאים המתמחים והעובדים הסוציאליים, שמשכורתם נשחקה יצאו לרחובות, בעוד שמהצד השני גורמים שמושכים בחוטים מקבלים משכורות עתק בנמלים וברכבת. גם מצב התחבורה הציבורית בכי רע: עובדי הרכבת, שבין כה לא פועלת כמו שצריך, משביתים או יוצאים ל"חופשת מחלה" כל אימת שבא להם. הרפורמה באוטובוסים לא השיגה מאום פרט לעלייה מהותית בדמי הנסיעה. פתרונות באופק אין. המיתון הכלכלי בעולם בתוספת המשבר באירופה מאיימים על כולנו, אך בעוד שבמדינות מתוקנות אחרות - בארה"ב ובאירופה - יוקר המחייה מתאים את עצמו למצב הכלכלי, אצלנו נוצר הרושם שכולם מנסים להרוויח קופון על כולם.
עוד לא אמרתי מילה על המצב הביטחוני, החשש הקיומי המתמיד שאנו חיים איתו כאן, וההיסטוריה הטרייה, האלימה והמדממת שלנו כאן. אבל זה לא באמת חדש - אף פעם לא היה קל לחיות כאן. גם כשאמי עלתה לארץ, צעירה אידיאליסטית, ניסתה סבתי להניא אותה מלעשות כך: "קשה ליהודים לחיות עם יהודים אחרים, כי כולם מנסים להרוויח על חשבון השאר", אמרה לפני 30 שנה, וצדקה. זו לחלוטין התחושה כאן. כולם מנסים להרוויח מכולם.
הפתרון של לשוב לגולה, לחיות בחו"ל, תמיד הילך קסם עלינו, על היהודי הנודד. תמיד אותם סיפורים מופלאים על הדוד מאמריקה, שכמובן הצליח בקלות. במיוחד בתחום שלי, כאיש מחשבים, רילוקיישן הוא לא מילה גסה. רבים מחברי נמצאים בחו"ל, באירופה, אוסטרליה ובארצות הברית. גם חברים ששירתו איתי בצבא, שירות קרבי מלא, נטשו לארה"ב ופתחו שם חברות מצליחות. כולם עושים חיל.
מחפש שותפים למסע לחיים
מצד שני, יש לא מעט חסרונות במעבר. אם נשים בצד לרגע את האנטישמיות הגואה, החיסרון הבולט ביותר עבורי הוא שהמשפחה והחברים הקרובים נמצאים כאן. מנסיון עבר שלי, גם מטיולים ארוכים בחו"ל וגם מפרויקטים בחו"ל כמתכנת, קשה להיות לבד בארץ זרה. מעבר להתמודדות עם השפה והתרבות, צריך ליצור חיי חברה חדשים. בניגוד לתל-אביב, שבה נפגשים עם כולם בבית קפה, ככה לגמרי במקרה, בשישי בצהריים - בחו"ל מתאמים לפעמים אפילו שבועות מראש. לכן, החלטתי ליזום מחאה שקטה משלי. לא הלכתי לכנסת להפגין על צדק חברתי ועל פתרונות תחבורה ציבורית הולמים לפריפריה. בחרתי במחאה פשוטה, שקטה, פרטית. עדכנתי את הסטטוס שלי ברשתות החברתיות לסטטוס הבא:חברים יקרים,
מזה זמן רב אני מרגיש שאני מיואש מכל התהליכים שקורים במדינה. זה מתחיל במחירי הדיור, שכר הדירה שמתייקר בלי פרופורציה כל שנה עבור דירות מוזנחות מלפני קום המדינה; מחירי המזון בסופר יקרים לאין שיעור לעומת מדינות אחרות; התחבורה הציבורית המחרידה שמביאה את כולם לגור רק במרכז הארץ ולרכוש אוטו עם 100% מס ולתרום לפקקים; משכורות העובדים הסוציאליים והמתמחים שלא מקבלים את הראוי להם; לשכת עורכי הדין, שנמצאת מעל החוק, ומונעת במכוון את חופש העיסוק מהסטודנטים שמנסים להתקבל; עבודות הרכבת הקלה שגרמו לקבלנים לוותר ולברוח מכאן; ועוד ועוד.
מזה זמן רב אני מהרהר באפשרות של מעבר למדינה אחרת, עוד לא החלטתי לאן. אני רוצה לעבור למקום שבה יהיה יותר קל לחיות, מקום שבו אוכל להזדקן בכבוד ולא מתחת לקו העוני בזמן שכולם נוגסים לי בפנסיה. אבל אני יודע שאני לא רוצה לעבור לבד. לכן אני שואל, קבל עם ועדה: מי מכם, חברים ומשפחה, מעוניין להצטרף אלי?
הרעיון הוא ליצור ביחד קבוצת הגירה, להחליט לאן לעבור וליישם את המהלך כשכולם תומכים בכולם לאורך הדרך ובמיוחד שם. החל מלימודי השפה וכלה בעזרה במציאת עבודה. אני יודע שכמעט בכל מדינה יש כבר היום קהילות מפותחות של ישראלים, אבל תמיד יותר קל להתחיל מהלך שכזה עם עוד אנשים מאשר לבד.
קיבלתי לא מעט תגובות על הסטטוס הזה. חלקן אוהדות, חלקן עצובות בגין הרצון שלי לעזוב, חלקן מנסות להניא אותי לעשות כן, "כי זו הארץ שלנו". גם לגבי היעד למעבר, הדעות חלוקות, אבל אני מאמין שבסוף אוכל למצוא מבין החברים שלי את השותפים הפוטנציאלים למעבר שכזה ליעד שבו אפשר יהיה לחיות כראוי הן מבחינת יוקר המחיה, הן מבחינת נוחות והן מבחינת שקט נפשי.
בסופו של דבר, זה קצת כמו לחפש שותף לטיול להודו או לדרום אמריקה, רק שהפעם הבחירה היא ביעד קצת יותר מודרני, למשך קצת יותר מכמה חודשים. קצת הרבה יותר.
Read this op-ed in English
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
