סמכות הורית: מה הסוד בהצבת גבולות לילדים?

"ניסינו כבר את כל השיטות והדרכים ושום דבר לא עזר", מסבירים הורים לא פעם כשהם פונים לייעוץ. בתמימותם הם סבורים שאמירתם היא הוכחה למאמץ החינוכי שהם השקיעו, אך לעיתים עשוי להשתמע מדבריהם משהו אחר: אמירתם מסגירה את העובדה שלא התמידו כהלכה עם שום גישה חינוכית, שכנראה ניסו שיטות שונות לפרקי זמן מוגבלים וכשהשינוי לו ייחלו לא התרחש במהירות הרצויה – הם הרימו ידיים ועברו משיטה אחת לאחרת, שגם בה לא התמידו די זמן על מנת לזכות לתוצאות המקוות.

הכתבות הקודמות בסדרה על סמכות הורית :

• פרק 1: די לזרום עם הילד: בונים סמכות הורית ב-10 צעדים
• פרק 2: איך יודעים שלא דרשנו יותר מדי?
• פרק 3: לא מציגים אחדות מול הילדים? הם ינצלו אתכם
• פרק 4: תפסיקו להסביר ותתחילו לעשות
• פרק 5: הילד עקשן? זה בגללכם  
  

פרק 6: מתי שימוש בכוח הוא לגיטימי?

פרק 7: איך להתמודד עם התפרצויות זעם?

אנחנו חיים בעידן שקצב ההתרחשויות בו מהיר ביותר. בעולם עתיר טכנולוגיה כמו שלנו התזזיתיות שולטת בכיפה. הכל מתרחש במהירות ונמדד בזמן. אחד ממדדי האיכות החשובים בפרוייקטים מסוגים שונים הוא פרק הזמן הנדרש לביצועם; על פי רוב כמה שפחות - שווה יותר. אין לנו זמן. אנחנו ממהרים. אנחנו לחוצים. החיים כקליפ: הכל מזופזפ, הכל מתוקתק. אבל... רגע! רק רגע, בבקשה. בואו נעצור לרגע קט. נרגע. ננשום. ניקח אוויר. לאן אנחנו רצים? האם הריצה הזו מתאימה לכל? אולי ישנם דברים שדווקא זקוקים לזמן? שלא יכולים להתרחש בזמן קצר או בפרק זמן קצוב וידוע מראש?

הורים יקרים, כן, ישנם דברים כאלה, וביניהם - תהליכי חינוך. תהליכי חינוך לוקחים זמן. הם דורשים משאבים של השקעה, התמדה, מסירות. הם לא קורים כהרף עין ולא מסתיימים בין-לילה. אמנם שעות של בישול ארוחה בתנור התקצרו לדקות בודדות בזכות טכנולוגיית המיקרוגל, אך תהליכי חינוך דורשים כיום את אותו זמן שנדרש להם בעבר.

יותר מכך: לכל ילד - הקצב האישי שלו. נכון, יש נורמות, אך בטווח הנורמה ואף בשוליה יתפתח כל ילד בקצב משלו, ילמד בפרק הזמן המתאים לו. אין טעם לדחוק, יש מקום לסבלנות.

אך להורים רבים אין סבלנות. "כמה זמן זה ייקח?", הם שואלים כשהם מגיעים לקבלת ייעוץ, הדרכה או טיפול. "תוך כמה זמן הוא יתחיל לישון לילה שלם?"; "תוך כמה זמן הוא יגמל מחיתולים?"; "תוך כמה זמן הוא יפסיק להתנגד ולהתעקש וישמע בקולי?". הם רוצים תשובה. תשובה ברורה שמגדירה במדוייק את הזמן הקצוב. ורצוי שהזמן יהיה קצר ומהר ככל האפשר.

אבל זה לא עובד ככה. אי אפשר לעבוד עם סטופר. לא עם ילדים, לא בענייני חינוך. אם בכתבה על הצורך בתקיפות הורית הוזכרה לשלילה הסובלנות היתרה (להתנהגויות לא רצויות של הילדים), הרי שכאן תתואר הסבלנות בחיוב רב. משום שתהליכים חינוכיים מצריכים זמן, מצריכים אורך רוח. 

שני צעדים קדימה ואחד אחורה

בליבת התהליך החינוכי ישנו תהליך למידה: הפעוט או הילד לומד לוותר על התנהגויות לא רצויות קיימות ובמקביל רוכש לעצמו התנהגויות רצויות. שינויים התנהגותיים אלה זקוקים לזמן.

בתהליך למידה קלאסי אנחנו מצפים להבחין בהתקדמות ברכישת המיומנות או ההתנהגות הרצויה. ואכן, אם התהליך מבוצע כמו שצריך על ידי המלמד הרי שבמרבית הזמן תהיה התקדמות. אנחנו יכולים לשער את מידת וקצב ההתקדמות באופן כללי בלבד, מפני שהדבר תלוי בכישורי ההוראה של הצד המלמד וביכולות הלמידה של הצד הלומד. ככל ששניהם טובים יותר - כך תהא הלמידה מהירה יותר.

יחד עם זאת, למרות שבאופן כללי אמורה להתרחש התקדמות לאורך התהליך, הרי שלמעשה עשויות להיות הפוגות ואף נסיגות. הווה אומר - ההתקדמות ברכישת והפנמת ההתנהגות החדשה אינה מתרחשת בקצב אחיד. למעשה זהו תהליך "מזוגזג": חץ ההתקדמות נמצא בכיוון עלייה רוב הזמן ומראה על שיפור, אך פה ושם ישנן עצירות, דריכה במקום ולעיתים אף נסיגה. בסוף תהליך הלמידה והשינוי אנו נמצא במקום טוב בהרבה מאשר בתחילתו, אך קצב ההתקדמות אינו אחיד ופה ושם יש הפוגות ואף נסיגות.

התמדה, התמדה, התמדה

מה משמעות הדבר עבור הורה הנמצא בתהליך חינוכי עם ילדו? משמעות הדבר שהוא יחוש בשלב כלשהו שמתחיל לחול שינוי לטובה בהתנהגות בה ממוקד התהליך (למשל: התינוק מתחיל לישון לילה שלם, הפעוט שנגמל מחיתולים מצליח לעבור יום שלם מבלי שלכלכך את בגדיו בצרכיו,

או שחולף שבוע שלם מבלי ששני אחים יריבו). אם רק יהיה סבלני מספיק, יתמיד ולא ירים ידיים מהר מדי - ההורה יזכה לראות כיצד התנהגות הילד משתפרת. אבל אז, כאשר יתחיל להאמין שכל הקשיים מאחוריו - דווקא אז תחול האטה משמעותית בהתקדמות. הילד ידרוך במקום או גרוע מזה - פתאום ביום בהיר אחד תחול נסיגה בהתנהגות הרצויה והילד לא ימשיך ויתקדם כפי שעשה עד כה ואף לא יעמוד במקום אלא, שומו שמיים, הוא ייסוג להתנהגות הלא רצויה מן העבר.

אם כך, מסתבר שבתהליך הפנמת התנהגות חדשה נסיגה (רגרסיה) היא דבר אפשרי ולעיתים אף צפוי. זה לא חייב לקרות, אך כשזה כן קורה – אל להורה להיבהל או להתייאש, שכן הוא עלול אז להרים ידיים ולשאול את עצמו לשם מה כל המאמץ. הנסיגה עלולה לרפות את ידיו ולגרום לו לחשוב שהמאמץ היה לשווא ושתהליך רכישת ההתנהגות החדשה ירד לטימיון.

אך לא כך הדבר. מכירים את המשפט "לפעמים זה נעשה יותר גרוע לפני שזה נעשה יותר טוב"?. על ההורה להבין כי עצירה או נסיגה הם מרכיבים נורמליים בתהליך למידה תקין, בתהליך של הפנמת התנהגות חדשה. העצירה או הנסיגה אינן הוכחה לכך שמה שהוא עושה אינו הדבר הנכון או לחילופין שמשהו עם הילד שלו לא בסדר. תהליכי למידה לא תמיד מתקדמים חלק כמו שהיינו רוצים. ככה זה. לפיכך אסור להורה להתייאש: עליו להתמיד למרות הקשיים, להיצמד לתכניתו החינוכית ולמטרתו, לשנס מותניים ולהשקיע מאמץ נוסף על מנת לחצות בשלום את שלב הנסיגה (הזמנית) תוך מבט אופטימי קדימה, אל המטרה.

יחד עם זאת, אם קורה שההורה חש שהבעיה נמשכת או אף מחמירה, למרות סבלנותו וסובלנותו לנסיגות בתהליך הלמידה, עליו לשקול פניה לייעוץ מקצועי.

הכותבת היא יועצת חינוכית-התפתחותית בעלת תואר M.A מאוניברסיטת בר אילן. מחברת הספר "היענות לצרכים - גמילה (מוקדמת) מחיתולים ". לעמוד הפייסבוק של דפנה לחצו כאן