ליעד, יום יבוא ותרצה לחזור לישראל
כמו הרבה טוקבקיסטים, גם לי בא לכתוב לך שתלך, מי צריך אותך בכלל. במקום זה אומר לך שהבית הזה יהיה תמיד פתוח לרווחה. טור תגובה לליעד מגן, המארגן קבוצת הגירה
טור זה נכתב בתגובה לטורו של ליעד מגן שפורסם אתמול בערוץ הדעות של ynet, ובו יזם הקמת קבוצת הגירה מישראל.
שלום ליעד
אני לא מתכוונת לכתוב לך את התגובה שאתה מצפה לה ומכיר כבר בעל פה. לא אכתוב לך שגם כשקשה לא בורחים, שהחוכמה האמיתית היא להישאר ולשנות מבפנים. אני לא הולכת לכתוב לך את התגובה הזו, כי שמעת אותה, ועכשיו בעקבות יוזמת ההגירה החדשה שלך, אני מניחה שעוד תשמע אותה לא מעט.
עוד בערוץ הדעות:
האביב הערבי והחורף הרוויזיוניסטי של נתניהו / יורם מיטל
מדוע "מתעקשים" עולי אתיופיה לא להתקדם? / אפרת ירדאי
אתה נשמע באמת מיואש. אם היית שואל אותי, יש סיבות קשות יותר לייאוש מאשר קרנות הפנסיה והמחירים בסופר (ובוודאי יותר מהרכבת הקלה), אבל כל גמל והקש שלו, ואלו הדברים ששברו את גבך. כן, אותו הגב שאתה מרגיש שכולם מנסים להרוויח עליו. מהתכונה היהודית הקלאסית הזו אגב, אני לא בטוחה שנפטרים מהר כל כך. פרייאר תרגיש כנראה גם בבזארים בטורונטו, ממש כמו שהרגשת בשוק הים תיכוני.
אני לא הולכת לכתוב לך שיש לך זיכרון קצר, שמגש הכסף שלנו מורכב מכל כך הרבה דם, יזע ודמעות. אני לא הולכת להזכיר לך שלא קברנו יותר מ-20,000 חללים לחינם. את זה שמעת כבר בטקסים בבית הספר. אני גם לא הולכת לספר לך כמה טוב פה. טוב פה ורע פה, ושני האנשים שמסתכלים על שני חצאי הכוס צודקים. זה לא ויכוח על העובדות, זה ויכוח על המסקנות.
זו מדינה של סתירות, של מתחים, של דריכוּת, מדינה שאם תפסיק לרוץ בה, היא תחמוק לך מבין האצבעות. אז אנחנו רצים, רואים את אלו שפורשים בדרך ושואלים את עצמנו אם שווה בכלל להמשיך לרוץ. רובנו מכריעים אחרת ממך. רובנו בוחרים לשלב ידיים ולא להרים ידיים, או לכל הפחות לנסות. לעתים לשמוח, לעתים לנוח, רוב הזמן להתלונן, לכעוס, לצעוק, לנג'ס ולרקוע ברגליים - אבל להמשיך. לא כי זה תמיד הכי נוח וגם לא כי התרגלנו, אלא כי עמוק בתת-מודע שלנו, אנחנו יודעים שלא באמת משנה מה נבחר, הבית הזה כבר בחר אותנו.
כמו הרבה טוקבקיסטים, גם לי בא לכתוב לך שתלך, מי צריך אותך בכלל, ושלא תחזור. שנמשיך לרוץ כאן לבד. אבל בנקודת הזמן הזו חשוב לי לומר לך דבר אחר: חשוב לי להבטיח לך שהבית הזה יהיה תמיד פתוח לרווחה. אולי תצליח במדינה החדשה, ואולי כמו חבריך תקים חברות ענק ותעשה חיל. אבל אולי, אולי בעוד 60 שנה יהיה לך נכד. כנראה לא יקראו לו ליעד, אלא ג'יימס או ג'ימי, או שם אחר, אני לא בדיוק יודעת. ג'ימי ייוולד בלוס אנג'לס, או בכל עיר אחרת, ויחיה את חייו בקלות וללא דאגות, עד שיום אחד הוא ירצה לעלות לישראל. למה שירצה לעשות את זה, אתה שואל? אולי כי יקראו לו יהודון ברחוב, אולי כי יפתח תנ"ך, אולי כי ילמד קצת היסטוריה, אולי כי הוא יחפש משמעות ואולי כי הוא ישמע שהפלאפל פה הכי טוב. אני לא יודעת מתי ולמה, אבל זה יקרה, אם לא לג'ימי, לנכד שלו - ואם לא לו - אז לנכד של הנכד שלו.
הסיפור של היהודי הארכאי ההוא, שעלה לכאן מגרמניה, או ממרוקו, או מרוסיה או מעיראק יהפוך להיות הסיפור של הנכד שלך. הוא לא ימציא את הגלגל כמובן. באורח פלא, זה קורה כבר דורי דורות. בית יכולים אולי לעזוב, אבל לבית תמיד שבים, גם אם זה לוקח קצת זמן. אין לי תשובה מוחצת לָמה, אבל יש לי אלפיים שנות ניסיון. לכל מי שלא ייענה להצעתך המפתה ויבחר להישאר פה, רק אגיד שיהיו לנו עוד תקופות יפות, אך יהיו עוד תקופות קשות. כולנו נחשוב לברוח מהארץ הזאת, חלקנו נפרוש באמצע, אבל במוקדם או במאוחר, כולנו גם נרצה לחזור. כולנו. גם הנכד שלך, ליעד.
אז רק שתדע, שנקדם אותו בברכה.
טל רפאל, עורכת דין, סטודנטית לתואר שני במשפטים
Read this op-ed in English
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
